שני המוזיקאים החסידים שהפכו לכוכבי פופ בלי לנסות להפוך לכאלה

כבר נאמר לא מעט על המוזיקה היהודית או האמונית - אם נשתמש במושג שרווח בישראל בשנים האחרונות. מה שהחל בשנות האלפיים עם שולי רנד, ארז לב־ארי, אתי אנקרי, הבנאים (אהוד, מאיר ואביתר) ועוד כמה בודדים, הפך לתופעה שעם השנים הספיקה להפוך לז'אנר בפני עצמו. ואם נסתכל על התמונה הרחבה נראה שלמראה של האמן אין משמעות מבחינה זו, והיום כבר לא צריך כיפה או ציצית כדי לתת גיבוי ליצירה. לא מעט מהאמנים שנדבקו בז'אנר אינם משנים דבר בהליכותיהם, הם מתחברים לרוח וממשיכים ללכת בדרך שלהם. זה לא דבר של מה בכך, מוזיקה שמדברת אמונה ומצליחה לפרוץ את גבולות הז'אנר, לדבר לקהל רחב יותר, לפעמים גם לחבר בין קודש למסיבה, בין עומק לפשטות. בתוך כל אלה רציתי להטיל זרקור על שם מעניין שמוציא אותנו מגבולות ארץ הקודש, הצמד האמריקאי "זושא" שמצליח לקחת את המוזיקה היהודית למקומות חדשים, בלי לאבד את הלב שלה.

בהרכב שנוסד ב־2013 בניו־יורק חברים הזמר שלמה גייזין והגיטריסט־מפיק זכריה גולדשמידט. הם הכירו דרך מעגלים של קהילה יהודית־סטודנטיאלית והתחילו ליצור מוזיקה כמעט במקרה. הם היו נפגשים בדירות הסטודנטים שלהם כדי לנגן יחד, התחילו להקליט את המוזיקה שלהם באייפון ועסקו רבות בחיפוש אחר שפה מוזיקלית שתבטא חוויה רוחנית אותנטית. מהר מאוד התברר שמדובר במשהו אחר: לא עוד "מוזיקה יהודית" במובן הקלאסי, אלא ניסיון כן לייצר חיבור בין מסורת עמוקה לעולם סאונד עכשווי. כבר בהתחלה הם מצאו את עצמם במצעדי המוזיקה של מגזין בילבורד הנחשב. כיום, לאחר יותר מעשור של פעילות, הם ממנפים כראוי את הרשתות וצוברים קהל, עם מיליוני האזנות בסטרימינג.

מה מייחד את החסידים היקרים? באופן מתבקש - התשובה מתחילה בניגון. אחד האלמנטים המרכזיים ביצירה שלהם הוא שימוש לא מבוטל בניגונים. יחד עם זאת, הם לא נשארים רק בעולם המסורתי. הסאונד שלהם הוא שילוב אקלקטי אבל לא מתפזר (וזה לא דבר קל) של פולק, רוק, סול, ג'אז, רגאיי ואפילו השפעות אלקטרוניות.

במשך השנים מבקרים השוו אותם בצדק רב לבוב דילן, בון איבר ומה שביניהם. מדובר באמנים שחוקרים את המפגש בין אינטימיות לבין הפקה מודרנית. בכל זאת ניכר שהאוזניים שלהם מודעות למה שקורה סביבם: הם לגמרי מראים נוכחות ברשתות, שם הם מבריקים מהעבודה הטבעית עם הלופר (כלי המקליט קטע נגינה או קול ומשמר אותו לכדי לופ) ומייצרים סרטונים שמושכים את העין עם המראה הייחודי שלהם ועם תינוקת של אחד מהם שנכנסת לפריים ולקצב.

את הטקסטים שלהם הם שואבים מהמקורות ומתרגמים לעיתים לאנגלית, וגם כשהם כותבים בעצמם הם כמעט תמיד לוקחים השראה ממקורות יהודיים. כך גם שמו של ההרכב אינו מקרי, אלא נבחר בהשראת דמותו של רבי זושא מאניפולי, החסיד מהמאה ה־18שנודע בענווה ובפשטות שלו. נזכיר את הסיפור המפורסם שלפיו פחד שלא ישאלו אותו בבית דין של מעלה "למה לא היית משה?" אלא "למה לא היית זושא?", זהו סיפור שמראה הרבה על מה שההרכב הזה מייצר ומציג: להיות מי שאתה באמת, בלי חיקויים.

הרעיון הזה נוכח מאוד במוזיקה שלהם. הם לא מנסים להיות "כוכבי פופ יהודיים", אלא משהו הרבה יותר פתוח: מוזיקאים שמחפשים משמעות, ומזמינים את המאזין להצטרף אליהם למסע. למרות הזיקה הברורה ליהדות, חברי ההרכב לא אוהבים שמגדירים אותם כלהקה יהודית. מבחינתם, המוזיקה היא אוניברסלית - כלי לחיבור אנושי. זו אולי אחת הסיבות שהם מצליחים להגיע גם לקהלים מחוץ לעולם הדתי, ואף לשיתופי פעולה חוצי ז'אנרים. עם השנים, הסאונד שלהם גם עבר שינוי. אם בתחילת הדרך הם התבססו בעיקר על ניגונים ללא מילים, הרי שבהמשך הם עברו יותר לשירים עם מלל - ועדיין שמרו על אותה תחושת חיפוש פנימי. ההופעות שלהם מתוארות לעיתים כחוויה כמעט טקסית - משהו בין הופעת אינדי לבין קומזיץ מודרני. יש בהן רגעים של שקט, של התעלות, וגם גרוב. המוזיקה שלהם מצליחה לגעת במגוון מאזינים. זושא לא רק מייצגים מגמה במוזיקה היהודית, הם מחדשים בה. הם מראים שאפשר להיות עמוק בלי להיות כבד, רוחני בלי להיות מנותק, ומסורתי בלי לוותר על חדשנות. בפשטות, להיות זושא.

בחלוף העונות

המלצה חמה ביותר לשמוע את ״הקיץ שלנו תם״ - מיני אלבום חדש ויפהפה של היוצר בועז קראוזר, שעושה פלאים עם מוזיקה המחברת בין הרבה גרוב ומוזיקה ישראלית. אם לא הכרתם, אז זה הזמן.