בכל רחבי העולם מחזיר סרטו החדש של הבמאי כריסטופר נולאן את מיליוני הצופים אל האפוס היווני הקלאסי האודיסאה מהמאה ה־8 לפני הספירה, שחשיבותו לתרבות האנושית שנייה רק לזו של התנ"ך.
באפוס הזה גולל המשורר הומרוס את סיפורו של אודיסאוס מלך איתקה, החוזר לביתו לאחר עשר שנות מלחמה נגד טרויה. הוא חוזר לבדו, לאחר שאיבד את כל הלוחמים שיצאו איתו לקרב דווקא במסע החזרה לארצם, ולאחר שהשתקע זמן רב באי תענוגות ושכח את המציאות שנטש: אשתו, בנו וארצו.
דומה שאין מדינה בעולם שיכולה להזדהות ב־2026 עם הסיפור היווני העתיק הזה כמו ישראל (ואולי גם אוקראינה). המלחמה מול טרויה הייתה מוצדקת לחלוטין: פאריס נסיך טרויה הרי חטף את הלנה, אשתו של מלך ספרטה מנלאוס. בצדק, אפוא, חברו כל מלכי יוון למלחמה נגד טרויה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל הצדק לא מועיל למי שנהרג ונפצע, למי שאיבד את הרגעים היפים בחייו במשך עשר שנות מלחמה. והעיקר: הסרט מתמקד לא בסיפור המלחמה, אלא בעיקר במסע המיוסר חזרה ממנה, הפוסט־טראומה שאחרי הטראומה.
זהו המסע שבו גברים שכבר ראו הכול נאלצים לעבור עוד סדרת התמודדויות מייסרות במהלך השיבה הביתה. ומה מחכה להם בבית? אגממנון, אחיו של מנלאוס שהוביל את המלחמה, נרצח בידי אשתו בבואו הביתה, לאחר שכבר הספיקה להתאהב באחר. גם אודיסאוס מגלה שאשתו אומנם נותרה נאמנה לו, אבל ביתו שורץ מחזרים, שבזמן מלחמותיו הנואשות "עשו לביתם" והשתלטו על ארמונו. בקיצור: גם המלחמה הצודקת ביותר גובה מחיר נוראי. לכן מלחמות חייבות להיות רק מלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה.
לכאורה, האתוס הישראלי מקבל את ההנחה הזו כמובנת מאליה. לא במקרה צה"ל נקרא "צבא הגנה לישראל", ולא במקרה רוב אנשי הצבא הבולטים בישראל היו בחייהם האזרחיים גם פעילים למען השלום (לא פעם גם תוך עיוורון גדול מדי לסכנות).
לא עוד. במשך שנים נלמדה במרץ בציונות הדתית הפסקה שכתב הראי"ה קוק במהלך מלחמת העולם הראשונה בשבחה של המלחמה: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם, והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו". במשך שנים זו נלמדה, אבל האתוס הישראלי ההגנתי היה חזק ממנה עד המלחמה הזו, שבה הופיעו דבריו של הרב קוק כחלופה האידיאולוגית לתרבות "התבוסתנית" של הגנרלים החילונים.
עוד כתבות בנושא
במבצע צוק איתן עוד נמתחה ביקורת נוקבת על דבריו של מפקד חטיבת גבעתי דאז, עופר וינטר, שהגדיר את המערכה כ"מלחמה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף, מנאץ ומגדף א־לוהי מערכות ישראל". אבל במלחמה האחרונה כבר היה ברור לרבים שאכן מדובר במלחמת דת להבסת א־לוהי האסלאם ולקידום ביאת המשיח. זו הסיבה לכך שהודבקו פאצ'ים של משיח על מדים של חיילים רבים.
זו טעות מוסרית ואנושית. המלחמה היא לעיתים כורח בל יגונה, אבל היא תמיד האירוע האנושי הנורא ביותר, שבו בני אדם מאבדים צלם אנוש ועושים זה לזה מעשים נוראים. תמיד היא מביאה איתה לא רק את טראומות הקרב, אלא גם את הפוסט־טראומות. משפחות וקהילות שלמות נושאות איתן את פצעי המלחמה עוד שנים ארוכות. לא רק לשואה, אלא גם לשכול ולפציעות הנפשיות יש דור ראשון, שני ושלישי, ומי יודע כמה.
חלק מתומכי ראיית המלחמה - לפחות זו הנוכחית - כ"אורו של משיח", מצדיקים זאת בכך שבשביל הצד השני מדובר ללא ספק במלחמת דת קיצונית. אם כך, הם טוענים, ולו כדי שנוכל להשיב מלחמה שערה עלינו לאמץ תפיסה נגדית דומה. גם זו טעות נוראה.
לכל אורך הסרט מעלים אנשי איתקה את החשש מ"גויי הים", הכובשים באכזריות את המקומות שהם מגיעים אליהם. רק בסוף מתברר ש"גויי הים" האלה הם הלוחמים היוונים עצמם, שאיבדו כל רסן אנושי במהלך המלחמה. העובדה שהצד השני רואה במערכה מלחמת דת לא רק שאינה מחייבת אותנו לחשיבה דומה, אלא צריכה דווקא להבהיל אותנו – כי אותו הצד גם מוצא בכך לגיטימציה לאונס המוני, לכריתת איברים, ולכל זוועה שהמין האנושי מסוגל לעולל. האם גם את הזוועות האלה נאמץ משום שהצד השני דוגל בהן?