תשעה באב והמשיח ירדו יחד אל העולם. מרגע שאירע החורבן, המסורת היהודית הצמידה לו את תיקונו - מה שהעניק ליהודים לאורך כל ההיסטוריה פתח של תקווה גם מול האסונות הכבדים ביותר.

כתוצאה מכך הפכה האמונה במשיח לאחד מיסודות היהדות. אפילו הרמב"ם, גדול הרציונליסטים של ההגות היהודית, קבע אותה כאחד מ־13 עיקרי האמונה שלו. האמונה המשיחית הולכת ומתגברת ככל שהמציאות נראית בלתי פתירה או הרת אסון. כך זינקו שיעורי העלייה להר הבית בעקבות הסכמי אוסלו, ואחר כך זינקו שוב בעקבות ההתנתקות. העיסוק במשיח ובסמליו קיבל עוד קפיצת מדרגה אחרי אסון 7 באוקטובר.

אבל ככל שהניסיון לקרב את ביאת המשיח טבעי ומובן, כך הוא גם מסוכן. כל הניסיונות להביא משיח בעבר כשלו, והם גם ימשיכו להיכשל משום שיש פרדוקס מובנה באמונה המשיחית. הציפייה למשיח אינה תקווה שיהיה טוב יותר, אלא תקווה לטוב המושלם, לכך שלא יהיו עוד צרות ובעיות. היא דומה למונח הלועזי "אוטופיה", שפירושו המילולי הוא "שום מקום". כלומר, זו תקווה בלתי אפשרית.

ביאת המשיח בלתי אפשרית במושגים אנושיים. היא תקווה לעתיד פלאי, על־אנושי, ימים שהרמב"ם אומר ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מעניין שברור לנו שלא ייתכן "קץ ההיסטוריה", לפחות לא באופן ששכל אנושי מסוגל להבין, אבל בעוברנו לדבר בשפה דתית - פתאום אין לנו בעיה להאמין בקץ ההיסטוריה כחזון אפשרי למימוש.

יש עוד פרדוקס מובנה באמונה המשיחית: היא מוצגת כהבטחה א־לוהית, שלכאורה מימושה מוטל על כתפי הא־ל. אבל בכל פעם שהיא מופיעה בהיסטוריה, בני אדם הם שניסו לממש אותה. במקרה כזה הם מסתכנים באחת משתי סכנות, ולפעמים בשתיהן יחד. הראשונה היא הניסיון לכפות על בני האדם את מימושה של האוטופיה באמצעים רודניים. כך פעלה המהפכה הצרפתית, שביקשה להשיג "חירות, שוויון ואחווה" באמצעות חרב הגיליוטינה. כך פעלו גם המהפכות הנאצית והקומוניסטית, שהתיימרו ליצור עולמות מושלמים, האחת של השבחת המין האנושי והשנייה של חברה שוויונית שאין בה עשירים ועניים. את שתיהן תיאר ההיסטוריון יעקב טלמון בתור "משיחיות חילונית" - אידיאולוגיות שחזון האוטופיה הוא סוד קסמן, ובו־זמנית גם הסיבה לאפלתן.

הסכנה השנייה היא שמכיוון שזוהי הבטחה א־לוהית, היא לא יכולה להיכשל, ולכן מותר לסכן הכול למענה. מי שפועלים לביאת המשיח שכחו שמכיוון שא־לוהים הוא המבטיח, הוא גם אמור לקבוע מתי וכיצד יקיים את הבטחתו. הוא לא בהכרח החליט שדווקא היוזמה המשיחית העכשווית היא מימוש ההבטחה, ומשום כך גם ייתכן - ואפילו די בטוח - שהמימוש גם ייכשל.

זה גם סוד ההבחנה בין ציונות למשיחיות. רבים נוטים לראות בציונות תנועה משיחית, משום שהייתה קשה למימוש ובכל זאת הצליחה. אבל דרגה גבוהה של קושי עדיין אינה מעידה על משיחיות. מנגד, כידוע, הציונות אכן לא הביאה אותנו לטוב המושלם, ועדיין נותרו לעם ישראל אי אלו בעיות. למען האמת, היא גם לא התיימרה להביא אותנו לטוב המושלם. היא הביאה הרבה טוב, אבל מחיריה וסכנותיה איתנו, וממילא הצלחותיה אינן ערובה לתנועה משיחית בת ימינו.

לרעיון המשיחי הייתה ועדיין יש חשיבות עצומה כמקור של תקווה, במיוחד בעת חורבן. צריך להתבונן בו כמקור השראה שלא להתייאש, שהרי מובטח לנו עתיד טוב יותר. אבל אסור בתכלית האיסור לראות בו רעיון שאמור להתממש ככתבו, ודאי לא בידי אדם. המשיח היהודי לעולם יהיה כמו האופק - מתרחק ככל שמנסים להגיע אליו.