400 שנה להולדת משיח השקר ששינה את ההיסטוריה היהודית

מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו המכתבים [שסיפרו אודות שבתי צבי], אין לספר. יותר מכולם קיבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה... הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכך יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האיגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קניינם בתקווה בכל יום לגאולה (זכרונות גליקל מהמלין)

גליקל, בת העיר המבורג שבגרמניה, הייתה אישה יהודייה יוצאת דופן במחצית השנייה של המאה ה־17. לאחר פטירת בעלה, שהיה סוחר עשיר, היא ניהלה ביד רמה את העסקים שהותיר אחריו בכל רחבי אירופה. בעקבות פטירתו החלה גם לכתוב זיכרונות, שנועדו לילדיה כדי שיכירו את תולדות חייה ואת תולדות משפחתם. בין השאר היא תיעדה גם את ההתעוררות המשיחית שיצרה הופעתו של שבתי צבי, משיח השקר הבולט ביותר בכל ההיסטוריה היהודית.

הציטוט שהבאנו הוא רק דוגמה קטנה לאקסטזה שהתפשטה אז בכל רחבי העולם היהודי – במזרח אירופה ובמערבה, בארץ ישראל ובצפון אפריקה. בכל מקום ביקשו, לא רק יהודים בודדים אלא קהילות שלמות, להאמין שהנה הגיעה סוף־סוף עת הגאולה, וכי הגלות המייסרת הגיעה לקיצה. כפי שמספרת גליקל, יהודים רבים ובהם חמיה אף מכרו את כל רכושם, מתוך ציפייה לעלות מהר ככל האפשר לארץ ישראל, ומתוך אמונה שבעידן המשיח כבר לא יזדקקו לכל הרכוש הזה. שבתי צבי, מצידו, לא היסס לנסוע לחצר הסולטן הטורקי באיסטנבול, במגמה מפורשת לרשת את מקומו ולהוביל את המוני היהודים חזרה למולדתם ההיסטורית.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. כשנה בלבד לאחר הופעתו המשיחית הגיע שבתי צבי אל ארמון הסולטן, אבל במקום שידיח את הסולטן, זה הניח בפניו ברירה אכזרית: למות או להתאסלם. שבתי צבי בחר בהתאסלמות. המוני מאמיניו הוכו בתדהמה ובאכזבה נוראה, אם כי רבים המשיכו להאמין בו כמשיח ש"ירד אל הטומאה המוסלמית כדי להציל ממנה את ניצוצות האור". כתות שבתאיות המשיכו לפעול ברחבי העולם היהודי גם במאתיים השנים שאחר מותו, ועד היום חיים בטורקיה כמה אלפי שבתאים המכונים "דוֹנְמֶה" (המומרים); כלפי חוץ הם מופיעים כמוסלמים, אבל בינם לבין עצמם מקיימים מנהגים מיוחדים, ובכלל זה דווקא מנהגי הסטייה מההלכה שיצר שבתי צבי.

האכזבה מן המשיח שהתבדה חוללה יחס של חשדנות ורדיפה כלפי כל סממן של משיחיות, או אפילו עיסוק בקבלה, ברחבי העולם היהודי. דמויות מרכזיות כמו ר' יהונתן אייבשיץ בפראג, או ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) באיטליה, נרדפו בחשד לשבתאות. כמאה שנה אחרי ההתפרצות השבתאית, נרדפה החסידות בראשיתה בשל החשד שרעיונותיה מזכירים מדי את המשנה השבתאית, ובעיקר את פריצת הגדר ההלכתית שהייתה טמונה בה.

ביום חמישי הבא, צום תשעה באב, ימלאו 400 שנה להולדתו של משיח השקר (או לפחות ליום ההולדת שהוא ייחס לעצמו). זוהי הזדמנות טובה לחזור אל סיפורו ואל התנועה שיצר.

ברוך מתיר איסורים

שבתי צבי, נולד, כאמור, בתשעה באב בשנת 1626, בעיר איזמיר שבטורקיה. אגב, שנת הלידה שלו, שבמקורות אין ודאות לגביה, אותרה בין השאר משום שהוא כתב ששמו שבתי ניתן לו משום שנולד בשבת, ובאותו עשור, השנה היחידה שבה תשעה באב חל בשבת הייתה 1626. אביו, מרדכי צבי, היה סוחר עופות וביצים עשיר למדי, כך שהילד גדל בסביבה אמידה. בילדותו, ואולי בנעוריו, חווה שבתי צבי חוויה מינית לא ברורה, שגרמה למום פיזי באיבר המין שלו; האירוע הזה השפיע עליו באופן טראומטי.

לקראת הגיעו לגיל עשרים החל שבתי צבי להתבודד ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן לסגף את עצמו בעינויים שונים. פרופ' יהודה ליבס, החוקר המרכזי של השבתאות בדורנו, אומר ששמו הפרטי היה מרכיב חשוב באופן שבו הבין שבתי צבי את ייעודו: "הוא הושפע מתיאוריות אסטרולוגיות שרווחו עוד מהעת הקדומה, ולפיהן הכוכב שבתאי קשור עם סערות גדולות בעולם, ובמיוחד עם תהליכים מהפכניים של הרס וחורבן המציאות הקיימת".

דברים דומים אומר פרופ' משה אידל, מגדולי חוקרי הקבלה בדורנו: "שבתי צבי לא היה מחובר לקבלת האר"י אלא דווקא לספרות מיסטית קדומה. באחד הספרים האלה הוא קרא שהכוכב שבתאי מזוהה גם עם משיחיות וגם עם מלנכוליה. מכיוון שהיו לו גם נטיות מלנכוליות וגם נטיות משיחיות, הוא מצא בטקסט הזה אישור למה שממילא חשב על עצמו".

פרופ' חביבה פדיה: "נתן העזתי סיפק הסבר תיאולוגי להתנהגויות המוזרות, האנטי־הלכתיות, של שבתי צבי. הוא הסביר ששורש נשמתו של שבתי צבי היא בעולמות התוהו העליון והאין, עולמות שהמציאות כלל לא חלה לגביהם"

בתחילת שנות העשרים לחייו התחתן שבתי צבי פעמיים אבל נאלץ להתגרש, משום שלא התקרב כלל לנשותיו. בני איזמיר תלו את ההתנהגות הזו בצדקותו היתרה. חוקר הקבלה הנודע גרשם שלום, שחיבורו הקלאסי על שבתי צבי נחשב לספר היסוד בתחום, שיער שהוא סבל מהפרעה נפשית קשה, כנראה סוג של מאניה־דיפרסיה, שהוליכה אותו בין רגעי התעלות ודיכאון – בשני המקרים באופן קיצוני.

מלכתחילה לא תכנן שבתי צבי להפוך למשיח במובן המסורתי המקובל, כזה שיחלץ את היהודים מצרות הגלות ויוביל אותם לארץ ישראל. את התקווה הזו תלו בו חסידיו רק בשלב מאוחר של פעילותו. ייחודו המקורי היה בטיפוח תפיסה קבלית שקראה לשחרור מן המצוות. פרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שערכה שני כרכים של קובץ מאמרים על השבתאות, מסכמת כך את תפיסתו: "הוא דיבר על חזרה ל'ראשית' שלפני חטא גן עדן, כאשר המשמעות בפועל הייתה לחיות בעולם שאין בו איסורים וממילא אין חטא. זו הייתה מבחינתו המשמעות העיקרית של עידן משיחי".

שבועיים אחרי חג השבועות של שנת 1648 חווה שבתי צבי התפרצות מאנית בוטה במיוחד, ובה נאמר לו בחזון כי הוא משיחם של היהודים. לאור זאת התיר לעצמו איסורים שונים, בהם אמירת השם המפורש, שם הוי"ה. בהמשך עלה עם תלמידיו לאחת הגבעות הסמוכות לאיזמיר וניסה לעצור את תנועת השמש, בדומה לסיפור המקראי על יהושע בן נון בגבעון. בנקודה הזו רבני איזמיר כבר הבינו שמדובר במשוגע שמעשיו מערערים את הקהילה, והורו על גירושו מן העיר.

מנהגיו המוזרים נמשכו גם בתחנתו הבאה, סלוניקי שביוון. יום אחד ארגן לעצמו טקס נישואין, כאשר הכלה אינה אלא התורה. האירוע הזה גרם לגירושו גם משם. הוא נדד בכמה מערי יוון, וב־1658 הגיע לאיסטנבול עם קהל מעריצים. התנהגותו החריגה עוררה סערה גם שם. כך למשל, הוא החליט לחגוג את שלושת הרגלים ביום אחד: ישב בסוכה, ערך בה את ליל הסדר, ואחר כך קרא את תיקון ליל שבועות. בכל פעם שביצע מעשים מעין אלה, הוא בירך על ההפרה ההלכתית את הברכה החביבה עליו: "ברוך מתיר איסורים".

בשלב מסוים חזר לפאזה הדכאונית שלו, ואֶחיו, שהתביישו בו, שלחו אותו לארץ ישראל. בדרך לשם הוא עצר במצרים, ושם הגיעה לאזניו שמועה אודות אישה בשם שרה המתגוררת באיטליה וטוענת כי היא אמורה להיות אשתו של המשיח. העובדה הזו, וגם עיסוקה של אותה אישה בזנות, גרמו לשבתי צבי לחשוק בה כדי לממש את נבואת הושע: "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנֹה תזנה הארץ מאחורי ה'". הוא הזמין את שרה אליו, והשניים התחתנו. ממצרים הוא המשיך לירושלים אבל כעבור זמן קצר שב למצרים, כשליח לגיוס כספים מטעם יהודי ירושלים. על פי העדויות הוא אכן הצליח לגייס סכומים נכבדים, עדות נוספת לכריזמה שניחן בה.

ואז, בשנת 1665, התחולל האירוע ששינה את חייו של שבתי צבי ואת ההיסטוריה היהודית כולה: המפגש עם נתן העזתי.

תנועת תשובה המונית

נתן העזתי נולד וגדל בירושלים, אבל לאחר נישואיו עבר לגור בעזה והחל לעסוק במרץ במיסטיקה ובקבלה. בעזה הוא נתפס כנביא, לא במובן המקראי אלא במובן של "מקובל" בן ימינו; אדם שמייחסים לו קדושה וסגולות של רפואה וישועה. הוא כנראה שמע משהו על שבתי צבי, שכן לילה אחד, לדבריו, התגלתה לו בחלום דמותו של שבתי צבי, ונאמר לו כי זהו המשיח. שבתי צבי, מצידו, שמע על נתן ועל נבואתו ומיהר לעזה כדי לפגוש אותו. סוף־סוף מצא הכרה "רשמית" לכך שלשיגעונותיו המוזרים יש שורש ותכלית. השאיפה של שבתי צבי להפוך למשיח, והשאיפה של נתן להיות נביאו של המשיח, התלכדו באופן מושלם. כפי שקבע בתמצית גרשם שלום, "בלי נתן העזתי לא היה שבתי צבי".

מדבריהם של חוקרי שבתאות עולים שלושה ממדים שבהם המפגש בין שני האישים היה קריטי להצלחת הפרויקט: האחד, שכבר הוזכר, הוא הלגיטימציה "הנבואית" שסיפק נתן לשבתי צבי לראות בעצמו משיח. פרופ' חביבה פדיה, מן המחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, מוסיפה ממד שני: "נתן העזתי סיפק הסבר תיאולוגי להתנהגויות המוזרות, האנטי־הלכתיות, של שבתי צבי. הוא הסביר ששורש נשמתו של שבתי צבי היא בעולמות התוהו העליון והאין, עולמות שהמציאות כלל לא חלה לגביהם". ואילו פרופ' אליאור מציינת שנתן גם "תיעל את האמונה בשבתי צבי לכיוונים יותר 'מסורתיים'. הוא הנהיג ברחבי העולם היהודי מנהגי תשובה שנועדו לקדם את ביאת המשיח, ובהם צומות, נתינת צדקה ועוד". מנהגים אלה תרמו לקירובם של המוני יהודים מן השורה להוויה השבתאית, נוסף על הגרעין הקשה שנמשך ליסוד המהפכני שבה.

נתן, שהיה טיפוס מאורגן הרבה יותר משבתי צבי, הוציא איגרות לכל קהילות ישראל ובהן בישר שהמשיח המיוחל אכן הגיע: "אחינו בית ישראל, ידוע להווי לכם שנולד משיחנו בק"ק סמירנה [בקהילת קודש איזמיר], נקרא בשמו שבתי צבי, אשר במהרה תיגלה מלכותו, וייקח כתר מלכות מראש מלך ישמעאל וישים על ראשו, והמלך יילך אחריו כעבד כנעני, כי לו המלוכה. ואחר זה יהיה משיחנו נעלם מעיני כל ישראל, לא יידעו אנה לכתו אם חי הוא אם מת".

הקריאה הזו הציתה התעוררות משיחית שלא הייתה כמוה, שראשיתה בתנועת תשובה המונית ברחבי העולם היהודי. הודפסו סדרי תפילות ותחנונים על פי הוראות נתן העזתי, ויהודים בכל רחבי העולם מכרו את נכסיהם בציפייה לקריאתו של שבתי צבי לעלות איתו לארץ ישראל. בטורקיה ובארצות הבלקן, המוקד העיקרי של הטלטלה המשיחית, אף הופיעו מאות "נביאים" שידעו לספר על חזיונות שחזו המאשרים את משיחיותו של שבתי צבי. אכן, מולם התייצבו גם מאות רבנים וראשי קהילות שהתנגדו בתוקף לשבתי צבי – אם כי מתנגדים רבים לא העזו להביע את דעתם בגלוי, כדי לא להתעמת עם המוני חסידיו.

פרופ' משה אידל: "באמצע המאה ה־17, צאצאי האנוסים התחילו לחזור ליהדות. לאנשים האלה היה צורך ביהדות אחרת, יותר רליגיוזית ופחות הלכתית. שבתי צבי סיפק להם פתרון – תפיסה משיחית שמערערת על תוקפן של המצוות, בשם ההימצאות בעידן מהפכני משיחי"

העימות הגיע לשיא בשבת אחת בדצמבר 1665, כאשר שבתי צבי יצא בראש מאות מחסידיו אל בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר, שבו התבצרו מתנגדיו ותכננו כיצד לפעול נגדו. שבתי צבי ניפץ בגרזן את הדלת הנעולה, נכנס לבית הכנסת והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר מכן הכריח אותם לקרוא בתורה מספר מודפס במקום מספר כתוב על קלף, העלה לתורה שבעה ממקורביו ואחר כך עוד שבע נשים, ולבסוף חירף וגידף את רבני העיר. הכריזמה שלו הייתה כל־כך גדולה, שדווקא אחרי האירוע הזה כמה מראשי מתנגדיו הפכו לתומכיו.

"התעלם באורות העליונים"

כעבור כמה שבועות, כשהוא עדיין נתון בהתקף מאניה, שבר שבתי צבי את השיאים של עצמו והודיע כי הוא יוצא מאיזמיר לקושטא – הלא היא איסטנבול, בירת האימפריה העות'מנית – כדי להדיח את הסולטן ולמלוך במקומו. אלפי יהודים ליוו אותו בציפייה גדולה, אבל לסולטן היו תוכניות אחרות. עוד לפני שהגיע לנמל קושטא נעצר שבתי צבי על ידי ספינות מלחמה עות'מניות, הוכנס לכלא גליפולי והועמד לדין על בגידה. ההתפתחויות הללו רק הגבירו את האמונה המשיחית בו, שהרי צעדים כאלה היו אמורים להביא להמתתו, ואם הדבר לא קרה – כנראה יש לו כוח מאגי אפילו מול הסולטן. יהודים רבים באו לבקר אותו בכלאו והביאו לו מתנות. ייתכן שהסולטן אִפשר זאת משום שהוא עצמו חשש משבתי צבי: או מכוחו המאגי, או מחשש להמריד את המוני היהודים באימפריה שלו אם יפגע במשיחם.

בסופו של דבר, הלשנה יהודית היא שגזרה את דינו של שבתי צבי. בין מבקריו בכלא היה מקובל יהודי מפולין בשם נחמיה כהן (על בסיס דמותו נכתב הרומן "נחמיה" מאת יעקב צ' מאיר). במשך כמה ימים הוא התווכח עם שבתי צבי על משיחיותו. יש הטוענים שסלע המחלוקת היה שנחמיה ראה עצמו כמשיח בן יוסף (המשיח הפוליטי, הקודם למשיח הרוחני), ומכיוון ששליחותו טרם מומשה, לא ייתכן ששבתי צבי הוא משיח בן דוד. אחרי הוויכוח הזה חשש נחמיה שחסידי שבתי צבי ירצחו אותו, ולכן צעק לשומרי הכלא שברצונו להתאסלם והוא מבקש לבוא לפני הסולטן.

בסיפור דומה להפליא לזה של קמצא ובר־קמצא מימי חורבן בית שני, כשהובא נחמיה לחצר הסולטן הוא טען ששבתי צבי מתכנן מרד בשלטון וכדאי לסולטן לנטרל זאת בהקדם. שבתי צבי אכן הובא למשפט בפני מועצת הסולטן. הוא הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית שנוצרה סביבו, וכאשר ניתנה לו הבחירה בין מוות או התאסלמות הוא בחר להתאסלם, ומאז נקרא בשם עזיז מוחמד.

ההתאסלמות הכתה את העולם היהודי בהלם. רוב מאמיניו של שבתי צבי התפכחו, אך רבים אחרים המשיכו להאמין בו והחליטו להתאסלם בעקבותיו. היו גם רבים שהתאסלמו או התנצרו מתוך הייאוש שפקד אותם בעקבות האכזבה. שבתי צבי עצמו המשיך לחיות חיים כפולים, בדומה לאנוסי הנצרות מאתיים שנה לפניו: כלפי חוץ חי כמוסלמי, אבל המשיך לשלוח למאמיניו איגרות שבהן הסביר את ההתאסלמות שלו כמעשה מיסטי ברוח קבלת האר"י, כלומר שהוא ביקש "לרדת לקליפות" של האסלאם כדי להעלות משם את הניצוצות שנפלו לתוכן. באוגוסט 1672 הוא נעצר על ידי השלטונות לאחר שנתפס מתפלל בבית כנסת, והועבר למאסר בעוון בגידה באסלאם. הוא ישב במאסר כארבע שנים, ולבסוף מת בגיל 50 בלבד; לפי מאמיניו, הדבר קרה בזמן תפילת נעילה של יום הכיפורים תל"ז (1676). נתן העזתי, שזכה לחיות עוד ארבע שנים אחרי משיחו, הפיץ בקרב המאמינים את השמועה ששבתי צבי לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר נטמע באלוהות עצמה, והוא עתיד להתגלות שוב ולגאול את העם.

אגב, חוקר השבתאות פרופ' אבי אלקיים גילה לפני שנים אחדות את האיגרת האחרונה ששלח שבתי צבי למאמיניו. "קיברו אמונתי בליבכם", הוא כתב להם. רוצה לומר: המשיכו להאמין בי, אבל אל תחשפו זאת בגלוי.

גאולת הנפש

השאלה המתבקשת היא מה הביא יהודים רבים כל־כך בכל רחבי העולם היהודי, בהם רבנים ותלמידי חכמים, ללכת שבי אחרי אדם שמעשיו והשקפותיו נשמעים לכאורה הזויים בעליל? התשובות שניתנו לכך קשורות הן באישיותו והן באופייה של התקופה. במישור האישי, שבתי צבי תואר בפי בני התקופה כדמות כריזמטית מאוד. במיוחד עולה מן התיאורים כוח השירה שלו, "שירה מלאכית" שהילכה קסם על כל מי ששמע אותו. ייתכן גם שהקסם השבתאי היה נעוץ במידה רבה דווקא בשבירת הנורמות.

אבל לא פחות מזה השפיעה רוח התקופה. ההנחה המחקרית המקובלת קשרה את הופעת השבתאות לפרעות ת"ח ות"ט (1649-1648), שאירעו כ־17 שנים בלבד לפני הופעתה. רבבות יהודים נרצחו אז בשורה של מעשי טבח שביצעו אוקראינים שמרדו בשלטון הפולני, בראשות בוגדן חמלניצקי. האסונות הנוראים נתפסו כ"חבלי משיח", וכעדות לכך שהגאולה דווקא קרובה.

פרופ' אליאור מציינת בהקשר זה ש"היום, אחרי השואה, הפרעות האלה כבר בקושי מוכרות. אבל בזמן אמת, עוצמת התגובה היהודית כלפיהן לא הייתה רחוקה מהתגובה שהייתה במאה העשרים כלפי השואה. מדובר ברצח אכזרי של עשרות אלפי יהודים, וחורבן טוטאלי של 744 קהילות". אגב, מוסיפה אליאור, באותם ימים שררה אווירה משיחית חריפה גם בעולם הלא־יהודי, "בגלל סיומה של 'מלחמת שלושים השנים' בין הקתולים והפרוטסטנטים, שפגעה בכל רחבי אירופה, וגם בגלל ההתקרבות לשנת 1666, שנחשבה כשנת סגולה לביאת המשיח [הנוצרי]".

פרופ' רחל אליאור: "ההשפעה העיקרית של השבתאות הייתה שיהדות המאה ה־17 וה־18 הפכה לחשדנית ורודפת. כל מי שרק נחשד באמונה שבתאית, ולעיתים אפילו אנשים שרק נודעו כעוסקים בקבלה, נרדפו בחומרה, ובהם גם רבנים ידועי שם"

לגרשם שלום הייתה תיאוריה אחרת. הוא שם לב שהמשיחיות של שבתי צבי היא בעיקרה רוחנית ולא פוליטית. בציטוטים המיוחסים לו אין כמעט התייחסות לגאולה בהקשר הפוליטי והמדיני, אותה גאולה משעבוד מלכויות שהרמב"ם דיבר עליה. שבתי צבי התמקד בגאולה רוחנית, הממוקדת בהתעלות הנפש ובהתקרבות לאלוהים, דווקא באמצעות החריגה מהנוסחה "הגלותית" של שעבוד המצוות.

מניין הופיעה באמצע המאה ה־17 מהפכה גאולית דרמטית מהסוג הזה? שלום ייחס זאת לקבלת האר"י, שבאותה תקופה כבר הייתה בת מאה שנה והספיקה להתפשט ברחבי העולם היהודי. קבלת האר"י אכן הדגישה לא את המשיחיות הפוליטית אלא את הגאולה הרוחנית; הן גאולת האדם המתחבר לקב"ה, ואפילו את גאולת השכינה מגלותה וממצבה הירוד.

אבל גם התיאוריה של שלום מעוררת בעשורים האחרונים ביקורת רבה. כך למשל, אידל טוען ש"בפועל יש גם בזוהר וגם בקבלת האר"י הרבה מאוד משיחיות פוליטית. יתר על כן, גם שבתי צבי וגם נתן העזתי כמעט לא עסקו בקבלת האר"י, אלא דווקא בקבלה הקדומה".

אידל מציע אפוא הסבר אחר: "באמצע המאה ה־17 התרחשה תופעה מעניינת: צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל, שמזה כ־150 שנה 'נעלמו' מן העולם היהודי, התחילו לחזור ליהדות. אנחנו מכירים דוגמה בולטת של התופעה הזו במקרים של ברוך שפינוזה ואוריאל ד'אקוסטה באמסטרדם, אבל זה קרה בעוד הרבה ערים אחרות. לאנשים האלה היה צורך ביהדות אחרת, יותר רליגיוזית ופחות הלכתית. הם לא יכלו לעבור בקלות מעולם שבו כמעט לא שמרו שום מסורת יהודית, לעולם של דתיות שמרנית מסורתית. שבתי צבי סיפק להם פתרון מצוין – תפיסה משיחית שמערערת על תוקפן של המצוות, בשם ההימצאות בעידן מהפכני משיחי".

הסבר אפשרי נוסף שמציע אידל הוא המתח המשיחי שהתקיים אז גם בעולם המוסלמי שבו פעל שבתי צבי, בעקבות צמיחתה של האימפריה העות'מנית ויכולתה לאתגר את השליטה הנוצרית בעולם.

גם הרמח"ל נרדף

ההתפרצות השבתאית חוללה גלי הדף אדירים שנמשכו עשרות שנים אחרי התרחשותה, ויש הטוענים שעקבותיה ניכרים עד היום. לדברי אליאור, "ההשפעה העיקרית של השבתאות הייתה שיהדות המאה ה־17 וה־18 הפכה ליהדות חשדנית ורודפת. כל מי שרק נחשד באמונה שבתאית, ולעיתים אפילו אנשים שרק נודעו כעוסקים בקבלה, נרדפו בחומרה, ובהם גם רבנים ידועי שם. הרמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו, מחבר 'מסילת ישרים', נחשד בשבתאות בגלל עיסוקו בקבלה, ובאמסטרדם שרפו את ספריו. גם ר' יהונתן אייבשיץ, מגדולי רבני אירופה, שלפי המחקר אכן היה שבתאי, נרדף בעוצמה רבה".

כדי למנוע את הישנות התופעה השבתאית הטילו רבני פולין הגבלות קשות על לימוד הקבלה, והיא הותרה רק לתלמידי חכמים ותיקים ומנוסים בתלמוד והלכה. קהילות רבות גם נטו להתבייש בעצם העובדה שהלכו שבי אחרי משיח השקר, ובמקומות רבים הושמדו ספרי הקהילות המתעדים את האירועים, ושמו של שבתי צבי נאסר אפילו באזכור.

הטראומה השבתאית מסבירה גם את קבלת הפנים העוינת שקידמה את החסידות בראשיתה. העובדה שהטקסטים החסידיים הסתמכו רבות על ספרי הקבלה, והרעיון החסידי שהדבקות הרוחנית חשובה יותר מהלמדנות או מקיום מצוות "טכני", יצרו תנועת התנגדות קשה שהונהגה כידוע על ידי הגאון מווילנה, גדול רבני מזרח אירופה באותה תקופה. יהדות מזרח אירופה התפצלה באותם ימים לשני מחנות: חסידים ו"מתנגדים". ואולם פרופ' יהודה ליבס, שפרסם ספר מאמרים על היחס שבין השבתאות וחוגו של הגאון מווילנה, גילה שאפילו לחוגו של הגר"א הסתננו יסודות שבתאיים: "בעולמם של אנשי הגאון יש יחס אמבילוונטי לשבתאות, ובמיוחד אצל ר' מנחם מנדל משקלוב, אחד מחשובי תלמידיו שגם עמד בראש עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל".

מנגד, היו גם התפרצויות שבתאיות חדשות. הגדולה שבהן התרחשה בפולין כתשעים שנה אחרי ההתפרצות השבתאית המקורית, והונהגה בידי אדם בשם יעקב פרנק, שהנהיג את חסידיו לאורח חיים אנטי־הלכתי בעוצמה גדולה מזו של שבתי צבי. פרנק, למשל, ארגן מסיבות המוניות בעלות אופי מיני. בניגוד לשבתי צבי, הוא עצמו יזם את התנצרות חסידיו בהמוניהם. אבל כשהתברר שהוא ממשיך לשמור בסתר על מנהגי הכת שהקים, נעצר גם הוא. סיפורו זכה לפני שנים אחדות לתיעוד בספר "ספרי יעקב", מאת כלת פרס נובל לספרות, הסופרת הפולניה אולגה טוקרצ'וק.

אבל הנוכחות השבתאית ארוכת הטווח ביותר נשמרה בארץ מולדתו של שבתי צבי, טורקיה. שם מתקיימת עד היום כת המכונה "דונמה", שהיא כת שבתאית לכל דבר. לפי ההערכות חברים בה בין 15 ל־20 אלף איש, החיים כלפי חוץ כמוסלמים אך שומרים בחשאי על המנהגים האנטי־הלכתיים היהודיים שירשו משבתי צבי. הקבוצה הזו, שבמונחים טורקיים ואפילו יהודיים אינה גדולה במיוחד, מעוררת בכל זאת עניין רב בחברה הטורקית, ומדי פעם מופיעות כתבות המתעדות את סיפורה.

ה"דונמה" מזינה גם את הרוחות האנטישמיות הרווחות בשלטון האסלאמיסטי בטורקיה. כך למשל, פעילים אסלאמיסטים הפיצו בשנים האחרונות בטורקיה את הטענה שאתא־טורק, המנהיג שחולל את המהפכה החילונית בטורקיה, היה בעצם חבר חשאי בכת הדונמה. כך מבקשים האסלאמיסטים לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם להכתים את דמותו של אתא־טורק, וגם להציג את היהודים כמי שמבקשים, בתחפושת של כת החיה כביכול חיים מוסלמיים, להסיט את טורקיה מדרך האסלאם. בפועל, האמת ההיסטורית כנראה הפוכה: דווקא אחד ממנהיגי היוזמה לרצוח בשעתו את אתא־טורק היה חבר בכיר בדונמה.

הטרימה את הציונות

המחקר האקדמי של מדעי היהדות רותק אל התופעה השבתאית. ראשוני החוקרים, כמו ההיסטוריונים צבי גרץ ושלמה רוזאניס, ביקשו לבטל את משמעותה ולתאר אותה כתופעה שולית בלבד, מתוך מגמה כללית לתאר את היהדות כתופעה רציונלית שדבר אין לה עם המיסטיקה. ראש וראשון לתוקפים את המגמה הזו היה גדול חוקרי המיסטיקה היהודית, גרשם שלום, שכל מפעלו נועד לצאת נגד התיאור הרציונליסטי של היהדות. יש הסבורים שברצותו לצאת בחריפות נגד החוקרים "הרציונליסטים", הגזים שלום לצד השני. כך או כך, עם כל עיסוקו הרב של שלום כמעט בכל היבט של המיסטיקה היהודית, אין עוד נושא שהעסיק וריתק אותו כמו השבתאות. עוד ב־1937, בטרם חקר לעומק את התופעה השבתאית, כבר כתב עליה מסה רעיונית בשם "מצווה הבאה בעבירה". לאחר מכן כתב שני כרכים על "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". הוא ביקש להמשיך ולתעד בספר נוסף את תולדות התנועה השבתאית גם אחרי מותו של שבתי צבי, אבל לא הספיק לעשות זאת. שניים מחוקרי הקבלה בישראל, יונתן מאיר ושיניצ'י יאמאמוטו, הוציאו לפני שנים אחדות כרך המסכם את כלל תולדות התנועה השבתאית, בחייו ואחרי חייו של שבתי צבי, על בסיס רשימות שהכין שלום לקורס שנתן בנושא עוד ב־1940.

פרופ' יהודה ליבס גילה שאפילו לחוגו של הגר"א הסתננו יסודות שבתאיים: "בעולמם של אנשי הגאון יש יחס אמבילוונטי לשבתאות, ובמיוחד אצל ר' מנחם מנדל משקלוב, אחד מחשובי תלמידיו שגם עמד בראש עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל"

המאמץ הרב שהשקיע שלום בחקר השבתאות נבע גם מכך שהוא ראה בה אבן דרך מרכזית בתולדות היהודים בעידן המודרני. בעיניו היא הייתה תקדים של פריצת גדרות החברה המסורתית, ובכך השפיעה גם על התפתחותם של ההשכלה, החילון ואף הציונות - שכולם, לשיטתו, חבים חלק מרכזי מקיומם לתופעה השבתאית.

הטענה ההיסטוריוסופית הזו הפכה לשנויה במחלוקת במהלך השנים, ועוררה ביקורת מצד כמה מהאינטלקטואלים היהודים החשובים ביותר. כך למשל, זמן קצר אחרי שהתפרסם ספרו של שלום על השבתאות, פרסם חוקר הספרות פרופ' ברול קורצווייל ביקורת חריפה עליו וטען ששלום משליך ממשאלות ליבו על ההיסטוריה היהודית; מכיוון ששלום, לפי קורצווייל, מעוניין בהרס המסורת היהודית, הוא טוען שהרס המסורת בידי השבתאים הוא שעומד גם מאחורי המהפכה הציונית.

גם כמה מממשיכיו של שלום בתחום חקר השבתאות חלקו על דעתו בעניין השפעתה המאוחרת. כך, למשל, אומר ליבס: "אני לא חושב שהשבתאות הביאה להשכלה ולציונות. לתופעות האלה היו מספיק סיבות אחרות לצמוח". אידל מעלה טענה עקרונית: "לדעתי, כל התזות שמנסות להסביר מגוון רחב של תופעות בהסבר אחד הן בעייתיות. לתופעות שונות יש בדרך כלל מגוון של הסברים, והם יכולים להיות שונים אפילו ממקום למקום. למשל, את פריחת השבתאות במזרח אירופה ניתן להסביר בפרעות ת"ח ות"ט, בעוד פריחת השבתאות במערב אירופה קשורה אולי דווקא לחזרת צאצאי האנוסים לחיק הקהילה היהודית".

גם אליאור מציינת ש"בעידן המודרני נראו תופעות של השכלה, חילון ולאומיות בכל רחבי אירופה, והן כנראה אלה שהשפיעו על פריצת החילון והציונות גם בעם היהודי. אין צורך, וכנראה גם אין הצדקה, לייחס לשבתאות את המהפכות האלה".

לדחוק את הקץ

האם כל הסאגה המטלטלת הזו רלוונטית גם לישראל של ימינו, 400 שנה אחרי שבתי צבי? אליאור משוכנעת שכן: "גם בישראל של היום רווחת מאוד הציפיה המשיחית. אנשים רבים חולמים על ביאת המשיח ועל בניין המקדש, והם לא רק מתפללים לביאת המשיח אלא עושים מעשים שונים כדי לקרב את הגעתו: מתוכניות להרס מסגדי הר הבית לטובת בית המקדש, ועד הכנת בגדי כהונה וגידול פרה אדומה. אבל אנשים צריכים להבין שרעיון המשיח היהודי נולד מלכתחילה מתוך חורבן בית שני, כדי לתת לאנשים תקווה. זה סיפור אגדה שמעולם לא נועד להתממש. צריך לקוות לבואו של המשיח באיזה אופן פלאי ומיסטי, אבל בשום אופן לא לעשות מעשים שיקרבו כביכול את בואו. לא במקרה חז"ל, שהמציאו את דמות המשיח, גם הזהירו אותנו מפני דחיקת הקץ. כמו שאמר ישעיהו ליבוביץ, 'המשיח היהודי הוא לעולם בזמן עתיד, הוא לעולם י---בוא'. עצם הטענה שהוא כאן, בזמן הווה, מעידה מיניה וביה שמדובר במשיח שקר".

פרופ' חביבה פדיה מדברת ברוח דומה, אם כי בטון פחות חריף: "בני אדם מטבעם רוצים להתחדש, להתעלות. ודאי שהם זקוקים להתחדשות כזו בעיתות מצוקה. המשיחיות מספקת את הציפייה הזו, אבל המימוש שלה מסוכן. בסוף, הדת לא יכולה לתדלק את עצמה על מימוש ב'סוף הזמן', אי־שם בעתיד, אלא רק על התמקדות בהווה המתמשך של המציאות היומיומית. הדת היא דרך חיים המורכבת מרגשות של יראה, אהבה ושמחה שאמורים להיטיב לאדם בהווה, ולא ניסיון להגיע ל'קץ ההיסטוריה'. המשיחיות מתעוררת בעקבות טראומות גדולות, כולל זו של 7 באוקטובר. זה טבעי, אבל הניסיון לממש אותה עלול להביא לקטסטרופה".