האיחול העיקרי שאני מקבלת בימים האחרונים, הוא משפט תנחומים שנהוג לומר לאדם שביתו חרב עליו. "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". איחול מספר חגי המיוחס לבית המקדש, שייבנה במהרה אמן.
וזה באמת נשמע מבטיח, מעודד ומנחם, אולי אפילו קריאת כיוון שנכון לי לאחוז בה כשאני מרגישה שאין לי כלום ושהכול התמוטט סביבי. יכול להיות שהמשימה עכשיו היא לבנות יותר גדול, יותר יפה, יותר מפואר. אולי.
אבל במקביל לאיחול־ניחום הזה, אני מרגישה שהלב שלי מבקש ממני משהו אחר.
הכי מעניין
| צילום: איור: רעות בורץ
השבוע בעזרת השם, בשעה טובה ובזכות המון חסד וטוב של חברים אהובים וקהילת חוות־גלעד, אנחנו נכנסים לבית שיהיה ביתנו הזמני עד לבניית הבית מחדש. קיבלתי מתנה, ממש מתנה. בית חדש, מרווח, מאובזר בעזרתן של חברות טובות, שנוכל לשכור לתקופה הקרובה.
כשבניהו סיים את הסיור הראשון בבית הזה, שבו הכול ממש חדש לגמרי מהניילונים - ממכונת הכביסה ועד לקולפן - הוא הודיע ש"זה כמו להיות באיקאה".
היה בזה באמת משהו משעשע. הנה אנחנו נכנסים לבית לדוגמה, הכול מעוצב בהתאמה מוחלטת, אף צלחת לא סדוקה, אף כפית לא ניצבת בודדת, ניצולה אחרונה מהסט שקיבלנו לחתונה, אין אף ספל חורג שקיבלנו במשלוח מנות. הכול חדש וטרי, נבחר בקפידה ובהתאמה.
לצד החיוך שזה מעלה ואולי גם השקט העיצובי שזה משרה – יש בזה גם משהו בלתי נסבל. כי אין שם שום דבר שלי. כלום. ולא של אף אחד. לשום דבר בבית החדש הזה אין כרגע נשמה. אין סיפור רקע, אין מורשת קרב, אין געגוע. סתם אוסף פריטים פונקציונלי שבית זקוק לו בשביל לתפקד.
אני יודעת שזה עניין זמני, ושזה יקרה לאט. זה אפילו החל להתרחש, עם ספרים שאני מקבלת בתוספת הקדשות אישיות - עניין שמבחינתי אין מרגש ממנו. אבל עד שזה יקרה, אני מבינה דבר חדש שמתרחש בתוכי, במקביל להתחלת החשיבה על תכנון הבית מחדש.
אני צריכה ללמוד את אמנות ההאטה.
ללמוד שאולי עכשיו, למרות האיחול ואולי הרצון להתרגש מהבניין המחודש של הבית שלי, הדבר הנכון לי הוא דווקא לא לקבל החלטות.
לא להתחיל לתכנן, לא למהר לסיים את תחושת החורבן וההתפלשות בעפר שכרגע מסרבת לחלוף.
עוד כתבות בנושא
מי האישה שתגור בבית שלי
אני עומדת פתאום מול שאלה שיש בה, כך מתברר, המון אימה. והשאלה היא: מה בעצם אני רוצה?
האם אני מעוניינת לחפש את התמונות שהיו בביתי הישן, להשיג גרסאות חדשות ולתלות אותן באותם המקומות? אילו ספרים אני רוצה וצריכה להכניס לספריית ספרי הקודש החדשה שלנו - הרי כמעט כל מאות הספרים שעמדו בפאר מעורר גאווה בספרייה שלנו נרכשו בידי רזיאל ושימשו אותו, ומאז הירצחו תכננתי שהם יהיו שם עד מאה ועשרים, גם אם כגלעד בלבד לחיים שלי לצדו.
האם אני רוצה לשמר ולשחזר כמה שיותר ממה שהיה בבית שלנו? ואם לא, אז מה כן?
אולי זו בעצם השאלה הראשונה שאני צריכה להרשות לעצמי לשאול.
את הבית הקודם בנתה יעל אחרת, שבנתה את ביתה יחד עם בעלה. הם רקמו בו חלום, חיו במציאות אחרת. ולתוך הבית הזה, יעל יצקה בעמל כאב ודמעות גם את חורבנה הראשון. אז אולי הבית הבא לא יוכל בכלל להיות שחזור שלו.
המחשבה המפחידה הזו גורמת לכל הרצונות שלי להישאב פנימה לתוך פינה חשוכה מתחת לאפר ביתי.
יש בי חלק שרוצה להחזיר הכול בדיוק למקום. למצוא את אותן התמונות, לרכוש שוב את אותם הספרים, לשחזר את מה שאפשר. כאילו אם אצליח להעמיד מחדש את הבית כפי שהיה, אצליח להחזיר גם משהו מהחיים שהיו בו.
אבל יש קול אחר שאני לא מצליחה להתעלם ממנו. הקול הזה לא שואל איך ייראה הבית ומה יהיה בו. הוא שואל מי האישה שתגור בו ומה רצונה האמיתי.
עברו כמעט שני עשורים מאז בנינו את הבית ההוא. בתקופת החיים הזו עברנו גם דברים שבית סטנדרטי לא בהכרח פוגש בכל מחזור חייו. היו בו שמחות, היה בו אובדן, גדלנו לתוכו וגידלנו בו ילדים. בבית ההוא נפרדנו מחיים שלמים שבנינו יחד. ואני עצמי השתניתי פעם אחר פעם.
אולי לכן אני לא חייבת למהר לענות. לא חייבת כבר עכשיו לבחור מטבח, קירות, ריצוף או ספרייה.
לא כי לא יהיה בית חדש, אלא כי לפני שאבנה אותו אני צריכה קודם לעשות היכרות מחודשת עם מי שתבנה אותו. אני.
ואני חושבת, שאולי לזה מתכוונים מי שמאחלים לי שוב ושוב ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
אולי ה"גדול" איננו במספר המטרים, בגובה התקרה או ביופיו של הסלון. אולי הגדלות שלו תימדד דווקא בזה שהוא לא ייבנה מתוך בהלה לסיים את החורבן, אלא מתוך הקשבה אמיתית למה שנולד אחריו. מתוך בחירה לגדול מזה.
ואם כך, המשימה שלי עכשיו היא בכלל לא לבנות.
המשימה שלי היא להמתין.
לתת לאפר לשקוע, ללב לדבר, ולחיים לגלות לי לאט־לאט מהו הבית הזה, ומי אני.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il