נחמו נחמו עמי
ירח דק וצהוב של תחילת חודש אב היה תלוי ביום ראשון בערב גבוה מעל חוות־גלעד. מאיר רק בקושי את מדרון ההר התלול, המפויח, שריח עשן כבד עולה ממנו. לפני כמה שעות, כשעוד היה אור, אפשר היה להבחין בתוך כל השחור של ההר, בכתמי צבע ורוד זרחני - שאריות חומרי עיכוב הבעירה שהוטלו כאן ממטוסי כיבוי במהלך המלחמה הקשה שנוהלה מול הלהבות קצת יותר מיממה קודם.
"נשב בבית שלי", אומרת יעל שבח. או במה שנותר ממנו. בכל שבוע היא כותבת כאן בגיליון על חייה. השבת, אלו המילים שלה - שמגיעות הפעם מתוך המערבולת הבלתי אפשרית הזו, הסוחפת, שהוטלה אליה בשבת שעברה.
נדנדת ספסל העץ מול הבית עומדת שלמה. כשיושבים עליה בשעת ערב חשוכה נשקף מראה שהסמליות שלו לימי המצר, ימי הזיכרון לחורבן, כמעט מוגזמת. החצר בין הנדנדה לבית אפלה, פרגולת העץ הגדולה מוטלת חרוכה על הרצפה. המבנה שגרה בו עד שלשום משפחה שמחה עוד עומד כאן, אבל עכשיו הוא רק גל חלקי מתכת גדולים פגועי אש. גל־עד. "נכנסתי אל הבית אתמול בלילה, במוצאי שבת, כשהוא עוד בער. המסתי לעצמי את הנעליים. כפכפים שהיו לי. אין לי כלום".
חוות גלעד | צילום: איי.אף.פי
פס הקול שמלווה את התמונה הזו, של הבית אשר נחרב, מורכב משניים המנגנים בגיטרה, יושבים לא רחוק על האדמה, כי אין מקום אחר. שרים חורבן, שרים תקוה שישיבנו, ואנחנו נשובה.
"אני נזכרת שהייתה לי כאן כביסה תלויה בחוץ. איפה היא", תוהה עכשיו יעל. "את יודעת, הספסל הזה שאנחנו יושבות עליו, זה טקס קבוע שיש לי בשבת בבוקר. אחרי התפילה אני חוזרת, כולם עוד ישנים, מכינה לי קפה, מתיישבת כאן ואומרת תודה על זה" – היא מחווה ביד לעבר הבית, ואפשר לדמיין את כוס הקפה שחסרה עכשיו ביד. "תודה על הפריים הזה, שהוא הכול בשבילי. מה שקורה מאז השריפה הוא אירוע מתגלגל מבחינה רגשית. מאוד מזכיר לי תקופות שלא חשבתי שאשקע בהן שוב. זו רכבת הרים. רגע אחד, כבר אומרת לעצמי שזהו הבית חרב. זה מה יש. ואז נזכרת במשהו שיש לי, כלומר שהיה לי, ונופלת. למשל, פתאום נזכרתי שהייתה לי בובת 'שרק' ענקית שרזיאל קנה לי לאירוסין. ועכשיו זהו, אין אותה. זה בא בגלים. כל פעם עוד משהו.
"כשבאתי ועוד הייתה אש, זו חוויה מאוד קשה. את רואה כמו לבה, בעירה פנימית כזו, חושבת שאולי עוד אפשר להציל משהו, אבל הכול רותח.
"והכול הלך. הספרייה התורנית של רזיאל, התכשיטים שלי, התכשיטים של סבתא שלי. בכל חדר בבית היה תלוי ציור של רזיאל שאמא שלי ציירה, ואת זה אין לי סיכוי לשחזר. אם הייתי פה, אולי הייתי מצילה לפחות אחד.
"והתפילין. איזה נס עם התפילין. ביום שישי יהיה יום ההולדת של עובדיה, בן 12. יש לרזיאל חבר שמיום הרצח מניח את התפילין שלו, והן אמורות לחזור ממנו לעובדיה. חשבתי כבר בשבוע שעבר לבקש ממנו שיביא אותן. אוי ואבוי, אם הן היו פה. איזה נס שלא. אני לא יודעת אם הייתי עומדת בזה, אם התפילין היו נשרפות".
וברכבת ההרים, את צריכה לחשוב איפה את ישנה הלילה.
"זה, ובגדים. קונים לי בגדים ואין לי איפה לשים אותם. כל הציוד שלי באוטו. משפחת זר מהחווה כאן פינתה לי שני חדרים בבית שלה, ואני מודה להם. אני לובשת עכשיו בגד שזו הפעם הראשונה שאני לובשת אותו, הוא לא ממש שלי. ותשעת הימים עכשיו בכלל, וגם חופש גדול. כל כך הרבה מרכיבים שהופכים את האירוע לקיצוני. אני אמורה לברך 'שהחיינו' על הבגדים ו'דיין האמת' על הבית".
כדי להוסיף על אווירת השבעה, מבקר שמגיע מאחל לה עכשיו "המקום ינחם אתכם". "כן? לא יודעת", היא אומרת. "כרגע המקום בעיקר מבאס אותי. אומרים פה שלפחות מבחינת אפר לביצה של סעודה מפסקת, אנחנו מסודרים. כל היישוב מסודר עם אפר".
על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון
הייתה לה כבר תוכנית שלמה לשיפוץ, שהיה אמור להתחיל ממש אחרי תשעה באב, בתחילת אוגוסט. "חגגתי השנה ארבעים. רציתי להשלים עם זה שכאן זו הפינה שלי, למסד את זה. והילדים כבר גדלו, אז היה לי ממש חלום, תוכנית מדויקת איך זה נראה, גם שמתי כסף בצד. החדר שלי הוא הכי קיצוני מערבי בבית. חדר פינתי עם שני חלונות, כל אחד מהם פונה לכיוון ואדי אחר. התכנון היה לעשות חלון פנורמי גדול שיוצא למרפסת, ואז דק עץ, ובקצה שלו ג'קוזי. כאן ממול היה גן הבירה של נפתלי", מקום הבילוי השומרוני האהוב, שבדרך כלל הוא הומה אדם וברגעים האלו עשן קל עוד עולה ממנו. "ולכן רציתי גם סוכה כזו עם פסיפלורה מטפסת, שתשמור על הפרטיות. הכול היה כבר מתוכנן". חוץ ממה שלא.
מישהו מגיע במכונית, ומביא לה שקית נייר עם לוגו מוכר. היא מחייכת. "תודה. לפחות עכשיו יש לי בגדים לפילאטיס של מחר. לא משנה מה, מחר אני בפילאטיס".
יש תובנות, שנצברו מאז האסון הקודם. "אני כבר יודעת על עצמי שאני יודעת להאציל סמכויות. אני יודעת להשתמש בעזרה שמציעים לי. אין לי פיצ'ר של 'לא נעים'. מבחינתי כולכם שותפים ואין לי במה להתבייש. אני צריכה, אז אני צריכה. אני יודעת שלקהילה הזו טוב להיות בעשייה", היא אומרת מול הטרקטורונים והאנשים שגם בשעת ליל מזיזים קורות מכאן לשם. "אף אחד לא ייקח לנו את זה. אני מתחייה מהידיעה המוחלטת שעד שלב קביעת המזוזה בבית החדש - לא אהיה לבד. הכי טובים והכי אהובים יהיו לצידי. החוויה של קהילה, אין לה התחלה וסוף. אני שלוש שנים מלווה אלמנות. יכולה להתחיל למרר פה, מהחסד של קהילה". ודמעות אכן עולות בעיניה. "אני רואה אלמנות שהן נטולות קהילה, ואיזו תלישות זו. איזה פחד. זה מה שקרה לי אתמול, במוצאי שבת. ישנו בבית ההארחה בהר־ברכה ופתאום הרגשתי כל כך מרוחקת. פיזית. כולם שולחים כסף, הודעות, אבל רציתי שמישהו ידפוק בדלת. ישאל אם אני בסדר.
"מה שרד? תכשיטי הדרעק מעלי אקספרס". הריסות הבית | צילום: נעמה שטרן
"כשרזיאל נרצח, הבית שלנו הפך להיות כמו חווה, אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן. היה לזה מחיר, אבל זה היה חלק מטורף בריפוי שלנו. וזה כואב לי ברמות שעכשיו זה לא רק משפחת שבח. זה אסון של הרבה משפחות כאן. אני יודעת להתמודד עם דברים כאלה כשזה קורה לי, אבל לדעת שאני לא היחידה שעוברת את זה, זה קשה", היא מבליעה אנחה.
ואז עוברת ברגע לצחוק. "תגידו, אני צריכה לצום? פתאום אני חושבת שאני לא צריכה לצום השנה. ואני גם ממש כועסת על האבטיח. כל השבת אמרתי לילדים שיש חצי אבטיח במקרר, שנאכל אותו כשנחזור".
הרימי בכוח קולך
הם היו בשבת בכפר־סבא, אצל ההורים שלה. הם נוסעים אחת לכמה חודשים. אושי, שמוכרת לקוראי הטור כמי שהייתה אצלם לבת בית אחרי הרצח, פונתה עם תושבי החווה ליצהר, וחשבה שלא ייתכן שיעל תגלה בצאת שבת באופן אקראי שאין לה בית. אז היא התקשרה לחברה שגרה בכפר־סבא, שתלך להודיע.
"התיישבנו לאכול סעודה שלישית, בדיוק היינו בשלב של חידות עם הילדים, ואז אמונה כי־טוב, חברה טובה שלי שגרה בכפר־סבא הגיעה וביקשה שארד איתה למטה. כשירדנו היא אמרה 'קודם כול, אף אחד לא מת'. ואני ידעתי. פתאום ידעתי. היא אמרה: 'הייתה שרפה מאוד גדולה, הבית שלך נשרף כליל'. לא יכולתי להכיל. קודם כול כעסתי. מה זה נשרף כליל? את נכנסת? ראית? מה זה כליל? נצמדתי לפרטים. ממש כמו כשהרופא אז קרא לו 'שבח', וכעסתי. תיקנתי כמה פעמים שקוראים לו רזיאל.
"ואז היא אמרה שזה לא הבית היחיד. והתחילה להגיד שמות. חטפתי התקף חרדה אמיתי. החוורתי, הרגשתי שאני עומדת להקיא. התמלאתי אגלי זיעה. קרסתי על המדרכה בכפר־סבא. הרשימה של המשפחות שהבית שלהן נשרף לא נגמרה, וזה היה מצמית. התפרקתי, זה היה סיוט.
הרב רזיאל שבח ז"ל, יעל והילדים | צילום: מרים צחי
"וזה לא בשבילי, די חוסר אחריות מצד הקדוש ברוך הוא שאני זו שצריכה לכנס את כולם ולספר, לא טובה בזה. נכנסתי בחזרה לבית ההורים, העיניים שלי כבר היו נפוחות. אמרתי שהייתה שרפה קשה ונשרף לנו כל הבית. זה רגע שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בו. רגע שאתה צריך בו לשבור למישהו את הלב. זה מזעזע. ואז אייר סגל הגיעה", פסיכולוגית המתגוררת בשומרון ופעילה בצוותי החירום. "וזה הכול שחזור. הכול אותו הדבר. כמו אז". ההגעה של אייר, וגם שיחת הטלפון מראש המועצה יוסי דגן, שלפני תשע שנים אסף אותה מבית החולים בכפר־סבא לאחר הרצח, ווידא גם הפעם שיש לה איך לחזור. "הכול אותו הדבר".
בתה הבכורה לא מיהרה לענות לטלפון בצאת השבת, "הדליקה את הטלפון בזמן רבנו תם פרו מקס. לא רציתי שתגלה מהחדשות". בת נוספת הייתה בעיצומו של מסע בפולין. "התחילה אופרציה של הודעות. היה חשוב לי שהיא תהיה עטופה כשמודיעים לה. כשהיא ענתה לי לטלפון, שאלה בבכי מה עם לילי, הכלבה. ובאמת לא ידעתי מה לענות. לא הייתה לי שום אינדיקציה מה עם לילי. בהמשך שכנה סיפרה שהספיקה לפתוח לה את הכלוב, והיא ברחה. הבת שלי איבדה את הטלפון ביער לופוחובה והאמת שזה דווקא קצת הרגיע אותי, כי הוריד ממנה לחץ. של חברות שמתקשרות, של תמונות שנשלחות.
"אחרי ההודעות במוצאי שבת ארגנתי את הילדים, והבנתי שאין לי בגדים בשבילם למחר. הם נסעו עם אייר ליצהר, אני נשארתי בכפר־סבא לטפל בכמה עניינים. אמא שלי הציעה שאתקלח לפני שאני יוצאת. התחלתי להתארגן למקלחת ופתאום נפלה המחשבה - גם לי אין בגדים. אין לי מה ללבוש. אמא שלי הוציאה לי דברים שלה מהארון, איזו חצאית. באתי לשבת אצל ההורים בלי כוונה לצאת שם מהבית, הבאתי איתי את השמלות הכי מכוערות שלי. כל השמלות האהובות שלי אינן. כל המטפחות, איזה אוסף מטפחות מהמם. ואז זה התחיל. באותו רגע התחילה המנטרה הזו שנתקעה אצלי בראש - שאין לי כלום.
"אין לי כלום. אין לי משחת שיניים, אין לי קרם פנים. אין לי מטען לנייד. אין לי אוזניות. אין לי מחשב. אין לי דורון! אחיין שלי נכנס היום לבית, הוציא איזו פיסת מתכת, החזיק אותה ככה ביד ואמר - נראה לי זה דורון. האיי־רובוט שלי. אין לי כלום. יש לי קטע שאני נקשרת רגשית לרהיטים שלי. למוצרי חשמל. המיקסר שלי, אני נשואה לו. הוא חדש. אוי, השולחן! 13 אלף שקל השכבתי עליו. המיטה שלי, וואי. ומה שרד? מה? תכשיטי הדרעק מעלי אקספרס. מה, אתם רציניים איתי?
"אין לי כלום. היום חמותי הייתה בחנות כדי לקנות בגדי ילדים ושאלה מה אני צריכה. אמרתי לה שהמון דברים, אבל אני לא רוצה שתקנה כי אין לי איפה לשים אותם. כי אין לי בית. אין לי כלום. ואז אמרתי לה - תקני מזוודה. אני רוצה שתהיה לי מזוודה והיא הכלי שלי. לתוכה אכניס דברים ואיתה אני מתניידת. זהו. זה כל מה שאני רוצה. עם זה נעבוד. פתאום ההבנה הזו הביאה לי רגע של שלווה. אני יכולה לארוז הכול לתוך תיק, ויש לי משהו".
תוך כדי השיחה מגיעה לביקור אביה לובר. הן מתחבקות חזק, ובכי מרעיד את כתפי שתיהן. היא אלמנתו של יהונתן, שנפל בקרבות בחאן־יונס. נשואה בשנית ליהושע, שנכנס לבית משפחת שבח כמעין אח גדול לילדים אחרי רצח אביהם. מגשי הפלסטיק של הסושי שהביאו אביה ויהושע ליעל, שנזכרת שבעצם לא באמת אכלה מאז הבוקר, מונחים על כיסא הבר הלבן ששרד במקרה. האורחים שישנו בבית בשבת הוציאו אותו החוצה. "נשאר כיסא, נשאר הספסל הזה, נשאר עץ לימון. הלימונים לא שרדו. הכרם, אני לא יודעת מה איתו. קשה לדעת, נצטרך לראות בתקופה הקרובה אם הגפנים חיות. המחסן שלי שרד, אז יש לי ציוד קמפינג בשפע. ותופים. וחנוכייה.
"במוצאי שבת הכפרים פה מסביב חגגו עם זיקוקים. הבנייה והשיקום הם התשובה בעיניי לשמחה שלהם. התשובה הנכונה". חוות־גלעד | צילום: אי.פי.איי
"אין לי בית. אין לי כלום. זו ההרגשה. אין לי כלום. חלולה. כמו בלון מפונצ'ר שכל האוויר יצא ממנו".
כבר חודש היא אומרת לעצמה שוב ושוב את ההפך הגמור: שחוץ מהבית הזה, אין לה כלום. הבית יושב על קרקע פרטית של היזם שאמור לבנות בחוות־גלעד באופן מוסדר, היא מספרת, וכדי להסדיר את השטח מוכרחים להזיז את הבית ולהפוך את הקרקע ל"שטח ירוק". "אמרו לי בשבועות האחרונים שהם מבינים את הרגישות, אבל כדי להתקדם צריך להזיז את הבית וייתנו לי פיצוי במקום אחר. אמרתי שבשום אופן. מאז אני עם המנטרה הזו – שאין לי כלום חוץ מהבית הזה. 18 שנה אני גרה פה, זה הבית שלי. כל החיים שלי נמצאים פה. אם אתם לוקחים לי את זה, אין לי כלום. וכן, הקירות האלה חשובים. בקירות האלה נמצאים כל העולמות שלי. זה מה שאני נואמת ונואמת כבר חודש.
"גיסי עורך הדין אפילו כתב את זה בשפה משפטית במסמך רשמי – 'מאחר שידוע שהבית הזה הוא הבית של משפחת שבח והוא כל עולמם'. אמרתי לו שאני במעין התקוממות כזו. פרובוקציה. כי מה זה 'אין לך כלום'? יש לך ילדים, יש לך את עצמך, יש לך חיים. יש לך זיכרונות. יש לך. אבל רציתי לזעזע. שהם יבינו – שזה לא יזוז. לא משנה מה. והמשפט הזה התכנס ל'אין לי כלום. חוץ מהבית הזה אין לי כלום'".
איכה ישבה בדד
בכל יום השבוע התקדמו עבודות הפינוי והשיקום – ראשית השיקום – בחוות־גלעד. כבר ביום ראשון, כשהעשן עוד נישא בכמה נקודות וכבאית עמדה הכן, האווירה לא הייתה של מקום שנחרב, אלא של מקום שיודע בוודאות שהוא עומד להיבנות מחדש, חזק יותר. בשלב הראשון מתכוונים שם לפנות את השבילים, ליישר שטח ולהציב עליו קרווילות לטובת מי שביתם איננו.
בשעת ערב של יום ראשון, הבתים שעוד עומדים על תילם כבר האירו שוב מחשמל. גם המים חזרו לברזים, למרות הפגיעה הקשה בתשתיות. לפי נתוני המועצה האזורית שומרון, כעשרים משפחות איבדו את הבתים שלהם בחוות־גלעד, וחלקן איבדו גם עסקים. חיים ומלואם. המוסך של החווה עלה בלהבות, גן הבירה, מרכז הסדנאות המתוק "המשושה", מחסן העצים הגדול והמושקע "צמרת". עוד משפחות רבות ספגו נזקים בדרגות שונות בבתים. הרוח החזקה סחפה את הלהבות לכאן ולשם, וכך נוצר מראה של אקראיות מבהילה - בית אחד נותר על תילו, זה שמאחוריו נשרף כליל.
"לפני כמה שנים אמרתי לילדים שלי שהסיפור עם עושר ועוני מאוד פשוט", אומרת יעל. "יש אנשים שיש להם כסף אבל אין להם כלום, ויש אנשים שאין להם כסף אבל יש להם הכול, ואנחנו רוצים להשתייך לסוג השני. אני חושבת שזה מה שאני עומדת לגלות.
"אני יודעת שאנחנו כאלה. בסוף אנחנו עוף החול. אנחנו יודעים לעשות את זה. אבל חלק מזה שאנחנו צומחים, זה גם לדעת לומר שעכשיו, ברגע הזה, אין לי כלום. אין לי מכתב אחד של רזיאל. אין לי שום דבר בכתב היד שלו. את כל הדברים האחרים גיבינו. הקלטות של שיעורים שהעביר, אפילו דברים שהקליד. אבל קלסרים משנים רבות של לימודים. הערות ואיורים שכתב לעצמו בצד של הש"ס. פתקים כאלה. לא נשאר כלום. היה לו כתב יד מיוחד. ואיך שהיה מתנסח, היה לו סגנון משלו. ומחברות שלי. היו לי 15 מחברות כאלה. מצאו מהן רק את הסלילים".
אביה, שמתיישבת איתנו על הנדנדה מול החושך, מציינת שמה שכבר קרה מוסיף עוד קומה לאובדן הנוכחי. יעל: "האישה שאיבדה את רזיאל, לא נשרף לה הבית. והאישה שנשרף לה הבית, נרצח לה הבעל. זה לא אותו בן אדם".
אביה: "כשיהונתן נהרג, החוויה הראשונית שלי הייתה – רק שיחזור, ולא מעניין אותי כלום, רק שיבוא. מצדי שנגור באוהל במדבר על החול. הבית הוא הדבר הכי לא מעניין שיש, הכי לא חשוב. אבל אז, כשהבנתי שהוא לא יחזור, הבית הפך לדבר הכי חשוב. כי זה מה שיש לי. נאחזתי בו".
יעל: "וזו לא רק פרובוקציה. יש אמת בכך שאין לי כלום חוץ מהבית הזה. ארבעת הקירות האלה הם כל עולמי, ואני עמלה בעשר אצבעותיי על הבית הזה. יום־יום. אני מעירה את הילדים שלי פה בבוקר, מבשלת להם אוכל, מגדלת אותם, חווה איתם. אז נכון, זה חומר".
אביה: "אני מרגישה שבאלמנוּת, אתה נאחז בחומר".
יעל: "אחרי שאת מתאלמנת, את שולחת שורשים. הנה, אביה ויהונתן היו כבר עם רגל אחת מחוץ ליצהר, רצו לעבור, אבל אחרי – היא לא זזה משם. יש הכאת שורשים מוצקה וקיומית".
אביה: "כשקוברים, זה הכי נוכח כמה חומר הוא הבל. הכול הבל, לא מעניין שום דבר. ואז זה מתהפך לצד השני. ממש מתהפך".
יעל: "זה נכון מאוד. אני זוכרת איך בשנה הראשונה הייתי יכולה לבכות בגלל משמש שעלתה בו תולעת".
ילד חמוד מגיח פתאום על אופניים מהחושך ושואל איפה בניהו. "בבית", היא עונה, עוברת שוב מדמע לצחוק מתגלגל. "אני לא רוצה שהבית הבא יהיה דומה בשום צורה לזה. מבטיחה שבעזרת השם כשאסיים לבנות את הבית הבא, לא אוהב אותו. לא מעוניינת להתחבר אליו רגשית. לא להיקשר רגשית, זה הסוד".
נותן ליעף כוח
"ברור לי שאם רזיאל היה כאן, היה לו הרבה יותר קשה ממני", היא מהרהרת לרגע. "כי לרזיאל היה עולם רגשי מאוד מחובר לאדמה פה. וגם דבר תורה על כל דבר. החלפנו תנור - יש לו דבר תורה על זה. הייתה לו יכולת לתת לכל דבר חיבור רגשי שמימי. וגם לא בטוח שהיה בוחר לחזור לכאן אחרי זה. הוא היה מאוד רגיש.
"את יודעת, זאת הזיה. אלמנה מהעוטף שלחה לי רשימת טיפים. אמרה לי למשל: קודם כול, אם הקהילה מתפנה יחד, תהיי איתה. לא ללכת לבד. אמרתי לעצמי: אני מקבלת עכשיו טיפים מאלמנה שמחבלים נכנסו אליה הביתה ובעלה החטוף נרצח בשבי. לאן הגענו. והיא מציעה, 'אם את רוצה, אני יכולה לבדוק אם יש יחידת דיור פנויה בחצרים בשבילכם'. איזה הזוי.
חוות גלעד | צילום: נעמה שטרן
"המעטפת המטורפת שאנחנו מקבלים כאן בחווה מעם ישראל לא מפתיעה אותי. אבל במקום מסוים אני מרגישה שאני עכשיו הרבה יותר בהתנגדות לזה. מישהי אמרה לי, 'איך אני מחבקת אותך'. ואני לא רוצה. לא רוצה. אני רוצה להיות זו שמחבקת אחרים. לא רוצה את הכותרות, לא רוצה להיות חזקה, יודעת מה, לא רוצה שתעשי עליי כתבה. די. קיבלתי את המיקרופון אחרי שרזיאל נרצח, הוכחתי לכולם שאני שווה משהו גם בלי להיות אלמנה, אז מה זה? למה? 'אלמנתו של הרב רזיאל שבח, הבית שלה נשרף' - די, די עם הכינורות. עזבו אותי. מה אני צריכה עוד פעם את כל התחושה הזו. 'מעוררת השראה', 'חזקה', לא רוצה לעורר השראה. מי חזקה. כמה השראה כבר אפשר לעורר.
"התפטרתי מהעבודה ב'משפחה אחת' בשבוע שעבר. עכשיו אין לי בית. אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא מסרק אותי במסרקות ברזל, מקלף מעליי עוד שכבה ועוד שכבה, וזה לא כל כך נורא. אני יודעת שהוא לא עושה את זה כדי לשבור אותי. ואני לא נשברת".
ביום שני עצרו כוחות הביטחון שני פלסטינים שחשודים בהצתה או בגרימת השרפה, שהחלה בוואדי תחת שכונת מצפה ישי בקדומים. משם התפשטה האש במהירות מבהילה ובלהבות גדולות אל חוות־גלעד. "לחווה יש כאן משמעות לאומית, משמעות התיישבותית. במוצאי שבת הכפרים פה מסביב חגגו עם זיקוקים. שמענו אותם חוגגים. ולכן בלי שום קשר לאם הייתה פה הצתה או לא הייתה, האם הם התכוונו או לא התכוונו, הבנייה והשיקום של חוות־גלעד והפריצה הגדולה שתהיה בעקבות השרפה הזאת הם התשובה בעיניי לשמחה שלהם. התשובה הנכונה. לא משנה אם זה נגרם בגלל פעולת טרור או בגלל איתני הטבע", היא אומרת ואז מצביעה בבהלה לכיוון דלת הבית. "אוי, תראי חתולים. אני בהלם", היא אומרת מול שניים עם זנב שיוצאים ממה שהיה ביתה. "מה הם עשו בבית שלי, חוצפנים. שועלים הילכו בו".
אביה: "חזק לי, הקטע של הבית. בשנים האלה נראה שיש כמויות של בתים שנחרבים. משמחת תורה בעוטף, ועד אנשים שנהרגים במלחמה, ואפילו גירושין בגלל מילואים. להשם אין בית אז לנו אין בית, אבל בפול גז".
יעל: "אי אפשר להימנע מהחיבור לתשעה באב. בתור רומנטיקנית אני לוקחת את זה למקום פואטי, אבל באמת אי אפשר שלא. זה האפר, זה הריח, זו התלישות, זו המזוודה".
שהיא, בדימוי הזה, סוג של גלות?
"וואי. זה משהו שלא. זו המלחמה שלי. לא להיות בגלות. אני לא אהיה בחוויית גלות" היא פוסקת. "להיכן שאלך, שם אני נמצאת. אני שייכת לאדמה הזו, היא לא דחתה אותי. אני כאן ואני חלק מהכאן הזה. גלות לא תהיה כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il