בסרטון חמוד שרץ ברשת רואים מקסיקני צעיר מציע נישואים לחברתו במגדל בניו־יורק. חבורת נערים ישראלים שביקרו שם ראו אותם, והחלו לרקוד סביבם בהתלהבות: "ישיש עלייך א־לוהייך כמשוש חתן על כלה". כמה שניות אחר כך כבר היה החתן ההמום על הכתפיים, בעוד הכלה מתייפחת בהתרגשות. זה סיפור קטן על פער תרבותי, שמחביא מאחוריו סיפור גדול הרבה יותר. ישראל היא המדינה המשפחתית ביותר בעולם המערבי, ונדמה לי שאת סודה של המשפחה הישראלית אפשר לתמצת במשפט אחד: הישראלים מבינים שנישואים ומשפחה אינם עניין פרטי. לכן הם גם נדחפים בצהלה לשמחות של אחרים.

כאשר שואלים צעירים במערב למה הם לא רוצים ילדים, התשובה היא בדרך כלל כלכלית: אין לנו מספיק כסף. הם באמת מאמינים בזה, אבל זו לא יכולה להיות התשובה האמיתית. סבתא־רבתא שלהם הייתה ענייה הרבה יותר, וחצתה את פרוסת הלחם האחרונה שלה לשניים כדי שתוכל להוליד את הילד השישי. הנינים שלה לא מוכנים לוותר על חופשת הסקי השנייה בשנה כדי לגדל את הילד הראשון. לא הכלכלה השתנתה, אלא סדר העדיפויות.

פרופ' רוברט בלה מאוניברסיטת ברקלי הפרוגרסיבית סיפר פעם שאצל הזוגות המעטים שבוחרים להתחתן בקמפוס יש מנהג חדש: אחרי החופה הם הולכים באופן הפגנתי לשני חדרים נפרדים, כדי להצהיר שהם בשום אופן לא הופכים "לבשר אחד", כפי שהמליץ התנ"ך. מה זה בעצם אומר? תפיסת העולם הליברלית והאינדיווידואליסטית של המערב בימינו נוטה להכיר רק בקיומם של יחידים. היחידים הללו יכולים להתקשר ביניהם בזיקות של חוזים והסכמים, שנועדו למקסם את האינטרסים שלהם. גם חתונה נתפסת כך: כאילו איש ואישה שמתחתנים אינם מקימים ביחד משהו חדש, אלא רק מחליטים לשתף פעולה למען תועלתם ההדדית. ברור מדוע היחידים הללו מהססים להוליד ילדים: למי שהתרגל להיקשר רק בקשרים חוזיים רופפים שמיועדים להביא לו תועלת מיידית, יהיה קשה מאוד להתמסר לילדים, שתובעים מהוריהם קשר מסוג אחר לגמרי.

תהליך האטומיזציה של קשרי המשפחה אינו אומר שאין אהבה בעולם. איש ואישה מתחתנים משום שהם אוהבים, ואת הילדים המעטים שהם מולידים הם בוודאי אוהבים מאוד. אך העולם המערבי מרגיל את ילידיו לשפוט כל קשר מנקודת מבט אחת: איך הקשר הזה מתגמל אותי כרגע. ברור שקשרים כאלו אינם מאוד יציבים, וברור שקשה מאוד לדחוס לזווית הראייה הזו את מערכת היחסים שבין הורים לילדים – שממילא הולכים ומתמעטים.

ועוד דבר ברור: אם חתונה היא חוזה פרטי בין שני יחידים, למען האינטרסים הרגשיים הפרטיים שלהם, ברור שהחתונה היא לא העסק של אף אחד אחר. האם נישואים כאלו יכולים לעבוד? תנו דעתכם למחקר הבא: גלינה רודס וסקוט סטנלי גילו שבני זוג שהזמינו הרבה אורחים לחתונתם נהנו בממוצע מנישואים מאושרים יותר. האם זה אומר שצריך להזמין אלף אורחים לחתונת ענק? בהחלט לא. כאשר רודס וסטנלי דיברו על הסטטיסטיקה הקצת־בעייתית של חתונות קטנות, הם דיברו על חתונה ממש קטנה, מהסוג שנדיר למצוא בישראל: פחות מ־150 אורחים. מעל המספר הזה כבר נהנים מיתרונותיה של חתונה גדולה. מאיפה נובעים היתרונות הללו? אני מניח שמספר המוזמנים אינו סיבה, אלא סימן: מי שמזמין לחתונה את קרוביו וחבריו מבין שמשפחה במהותה אינה עניין פרטי, וגישתו לכל העניין בריאה יותר (בממוצע, כמובן).

מקובל מאוד לטעון להפך: שנישואים הם עניין פרטי מאוד. אך אם כך, למה חשוב כל כך לאנשים שהמדינה תכיר בנישואיהם? לכו לעורך דין, תעשו חוזה והירשמו כידועים בציבור. העניין הוא שחתונה אינה הכרעה חוזית אישית, אלא ברית; שניים שמצטרפים לשלם שגדול יותר משניהם. הם הופכים משני יחידים למשפחה; והמשפחה הזו עצמה גם היא חלק ממרקם הגדול ממנה: היא חלק מהחברה ומהעם. לכן התגובה המיידית של זוגות צעירים רבים אחרי טבח שמיני עצרת הייתה להימנע מדחיית החתונה, אלא להפך: להתחתן מיד עם מדים בשטחי הכינוס. הם הבינו שזו תגובה בריאה של עם בריא. בגלל גישה דומה, בימי שגרה נוהגים עמים משפחתיים להגיע בהמוניהם לחתונות. לכן העם גם חוגג, מתוך הרגל, חיבה וקצת חוצפה, גם נישואים שלא קשורים אליו בשום דרך. כמו שגילה למרבה תדהמתו זוג מקסיקני חמוד, שתכנן אירוע רומנטי פרטי בניו־יורק.