השבועיים האחרונים בחיי נשמעים מהצד כמו צ'יזבט שהסתבך. סיפור עלילתי עם יותר מדי התרחשויות, שאף אחת מהן לא נופלת מהאחרת ברמת הדרמה שהיא אוצרת.

ברוך השם, אישה למודת דרמות אנוכי, מרובת אתגרים וניסים כבר כמעט עשור. אבל אני עדיין מנסה להסדיר נשימה מול מסע האקסטרים המוגזם שהקדוש ברוך הוא מעביר אותי יחד עם חבריי ליישוב. השרפה הגדולה שכילתה שליש מבתינו, ופחות משבוע אחר כך הפיגוע הנורא שבו נפל חברנו, חבר כיתת הכוננות בניהו מלט הי"ד.

מסע כמו זה, אני לא מאחלת לאף אחד בעולם.

כבר אחרי הרצח של רזיאל, לפני כמעט תשע שנים, למדתי שצליחת מסעות כאלה, כואבים ומאתגרים ככל שיהיו, תלויה בעיקר בדבר אחד. מי נמצא לצידך לאורך הדרך.

זה חשוב לא רק ברמה המעשית, שיהיה מי שיאכיל אותך כשכבר אין לך קורת גג או שידאג שיהיה לך בגד נקי ואיפור כשמגיעה תקשורת לתעד את אסונך. שיהיה מי שישב לצידך בצערך ויחבוש את פצעיך הכואבים. מובן שכל אלו נחוצים מאוד, הכרחיים אפילו במהלך מסעות שמגיעים עמוק אל תוך תהומות צער, כאב, אימה וטלטלה. אחרי שרזיאל נרצח, באמת נעטפתי במעטפת תמיכה שלא ידעתי שיכולה להתקיים, מעטפת שחוסנה קיים עד היום.

אבל יש סיבה נוספת שהאנשים שלצידך חשובים בטלטלות ובמשברים, ובזה הם אפילו לא נדרשים למעשה כלשהו, מלבד לוודא שאת יודעת שהם כאן. שהם דואגים ורואים את כאבך, שהם חושבים עלייך ומזועזעים ממה שאת עוברת.

הסיבה היא שברגעים האלה, למילות הנחמה והחיזוק יש תפקיד משקם. מילות האמפתיה הרבות שמציעה השפה העברית מקבלות בתקופה הזו אפקט קיומי כמעט שנדרש כדי לצלוח משברים, עד שלפעמים נדמה לי שלעולם לא הייתי מצליחה לקום על רגליי בלעדיהן. בטח לא לצמוח ולפרוח, לאחר הרצח של רזיאל.

ההקדמה הארוכה הזו נועדה קודם כול כדי לספר בשבחם של מי שבימים האלו, שבהם נותרתי חסרת כול, נותנים לי קורת גג שמחה ונוחה ומפרנסים אותי. קהילת עם ישראל הגדולה והעוצמתית, חבריי בני היישוב שלי, והמשפחה המהממת שלי. אבל היא נועדה גם כדי למנות בשמם הפרטי את מי שאינם שייכים למחנה שלי, אנשים ששיתפתי איתם פעולה בשנים האחרונות למען מטרת האחדות שהפכה למשימת חיי.

אלטרנטיבה מנחמת

ברשותכם אערוך עכשיו שתי רשימות. בראשונה אציין אנשי שמאל ומרכז, לא חובבי התיישבות ולא אנשי הציונות הדתית, שנהגו באצילות מעוררת התפעלות וריגשו אותי בפנייתם האישית אליי ובהושטת יד, כתף תומכת ואף תרומה נדיבה לבניית ביתי מחדש. ואלו הם.

מורן זר־קצנשטיין, חברת מפלגת הדמוקרטים, מייסדת תנועת "בונות אלטרנטיבה" ומהוגות "צעדת השפחות", שאין חולק שדעתה ודעתי מנוגדות, ואין שאלה באיזה צד של המפה הפוליטית היא ניצבת. היא יצרה איתי קשר כבר במוצאי שבת, הציעה את ביתה לי ולילדיי, תרמה לקמפיין שלנו סכום מכובד והמשיכה לדאוג ולשמור על קשר כל השבוע, גם אחרי הפיגוע ביום שישי - למרות דעתה על נסיבותיו.

גם לי הופמן־עגיב, פעילת שמאל, דאגה שוב ושוב לוודא שאני יודעת שהיא דואגת לי.

העיתונאית ענת קם - וכן, אני יודעת שעצם אזכור השם הזה מעצבן אתכם - שלחה לי הודעה, רצתה לוודא שאני בסדר, ושאלה שוב ושוב אם היא יכולה לעזור לי משהו.

גונן בן־יצחק, מבכירי הפגנות קפלן גם הוא, כבר במוצאי שבת, מיד עם היוודע דבר חורבן ביתי, שלח הודעה, ולא סתם "מה שלומך" אלא שוב, "במה אני יכול לעזור? יש משהו שאני יכול לגייס?". הוא אף הפיץ את הקישור לגיוס התרומות והביע את תנחומיו שוב ושוב.

אלון פאוקר וחלק מחבריי ב"ברית הנגב וההר", שאני יודעת מצוין מה הם חושבים על מקום מגוריי, ויודעת מה דעתם על הפיגוע ביום שישי, פנו אישית, וידאו שאנחנו בסדר, התעניינו במה אפשר לעזור, וזה לא מובן מאליו.

שקמה ברסלר. כן, גם היא, שכולנו אוהבים לשנוא, הייתה שם ברגע הראשון, שאלה איך אפשר לסייע והושיטה יד לעזרתי.

החברים כאחים לי ששיתפו איתי פעולה במופע "מה נפל עליי", והחברות איתם מזמן חצתה את חומת הדעות והאידאולוגיה. בראשם מיכל קסטן־קידר, שגם ציינה השבוע את האזכרה של דולב בעלה, אבל לרגע לא הפסיקה לחשוב עליי ועלינו. וחן אביגדורי, שהצלחתי להרגיש את החיבוק מכל מילה שהוא כתב או אמר לי.

וכעת אני מגיעה לרשימה השנייה, של מי שאי אנושיותו התגלתה במערומיה: שלא השכיל להרים טלפון או לאותת שהוא חושב ודואג, שידע יפה מאוד לטנף על חוות־גלעד בעת צערה, ושש אלי קרב כשאצלנו אסון. ואלה שמות.

בשעת צערנו

יאיא פינק מרשימת הדמוקרטים, שלא פעם בשנים האחרונות נוצר קשר בינינו באיזה ניסיון, כך חשבתי לפחות, ליצור גשר. הוא לא הפנה את פניו אליי השבוע אפילו פעם אחת, והפעם היחידה שמצא לנכון להתייחס לחוות־גלעד הייתה בהקשר לפיגוע הנורא - ולא ברוח חיובית כלפי הגיבורים שלנו שקפצו להציל את המטיילים.

ויחד איתו משה רדמן. אין אפסים כמוהו. אני באמת ובתמים מצטערת על כל תקשורת שאי פעם הייתה לי עם האנשים הללו, ומודה גם שאני מאחלת להם בראשי דברים די איומים.

האמת היא שכשהתחלתי לכתוב את הטור הזה הייתי פגועה עד עמקי נשמתי. נחושה לנקוב בשמו של כל מי שניצל את שעת צערנו. אבל תוך כדי כתיבה, כשפירטתי ראשית את הרשימה המעודדת יותר, הארוכה יותר, התנחמתי.

כי אומנם יש לנו כאן איתנו כמה דמויות שהאנושיות והחברות מהם והלאה, אבל הרוב - הרוב הוא טוב.