הפיגוע שאירע לפני שבוע סמוך לכפר תל היה איום ונורא וכואב. והעובדה שהגיעו משם סרטונים של לפני ותוך־כדי הפכו אותו לממשי, כזה שאפשר כמעט להרגיש שאתה שם, חלק מקבוצת המטיילים הזו, ולא לדעת לאן זה הולך, ולהיות באימה ובהלם מהסוף המר. היה קשה לצפות ולעכל את האובדן. רצח של שני יהודים שקפצו להגן על קבוצת מטיילים. אבל אז החלו להגיע התגובות והן היו בלתי נסבלות ברמה המילולית של הביטוי. נכנסתי לשבת קצרת נשימה, והודיתי על כך שיום המנוחה מאפשר את ההפסקה הכל־כך נחוצה מהרעש הזה.
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
לצד פוסטים של סיפורים מלאי הערכה להרוגים, שהיו אנשי ארץ ועם ישראל, לצד השתתפות בצער והרכנת ראש – היו אמירות שהאשימו את הקורבן, כלומר את המטיילים שהותקפו, וזה עוד בלי לדעת את הפרטים. המקלדת שוחררה ואנשים הרשו לעצמם לתמוה מה הם חיפשו שם, קבעו שהטיול לא תואם עם צה"ל, ובכלל שזה לא היה טיול אלא ניסיון להתחכך עם הערבים. היו שהגדילו לעשות וטענו שחטיפת הנשק בידי המחבל וגם הירי היו בגדר הגנה עצמית. כן, ממש כך. תחליפו את הביטוי "אישה" במטיילים ו"אנס" במקום הערבי שרצח, ותראו אם מסתדר לכם. לא, נכון? כי יש קורבנות שברוך השם כבר אסור להאשים, אבל יש כאלה שעוד מותר.
קראתי ולא האמנתי. כלומר, זה זמן בחירות, וברור למה שלושה מועמדים מרשימת "הדמוקרטים" ימהרו לעשות הון פוליטי מרצח של יהודים תוך כדי פיזור שנאה. אבל אלה לא היו רק פוליטיקאים. גם עיתונאים וחכמים מטעם עצמם שלפו את השנאה לתושבי יו"ש, ערבבו עם שנאה עצמית והפיקו טקסטים ביזיוניים.
הכי מעניין
תראו, אני לא חדשה כאן. אני מכירה את התופעה, אבל כן הייתה לי איזו תקווה מאנשים שראו את סרטוני שמחת תורה, ושמעו איך המחבלים ששעטו לעבר קיבוץ בארי כדי לכבוש ולטבוח, צהלו שהם בדרך ל"מתנחלי בארי", לא פחות. חשבתי שאנשים יזכרו איך המחבלים לא בחרו את הקורבנות שלהם לפי דעה פוליטית, וששו לרצוח גם את ויויאן סילבר שכל־כך פעלה למענם, כי יהודי הוא יהודי הוא יהודי. חשבתי שהם כבר יבינו כמה דברים על הערבים שחיים על ידנו. קיוויתי שאנשים יפנימו את הסקר שהראה ש־82 אחוזים מערביי יו"ש תמכו בטבח עם כל ההתעללות והאכזריות שהיו בו. שהם יביטו לעובדות בעיניים, ויראו לאן ערביי יו"ש שואפים ומה הם עושים בשביל זה. אז מה, אחרי כל הכאב הזה אנשים לא למדו כלום? איך הכול שוב על אוטומט? איפה ההתפכחות?
יודעים מה, אפשר לחשוב אחרת לגבי יו"ש, אפשר לאחוז בדעה שעלינו לחיות במרחבים אחרים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהייתה כאן מלחמה שעוד לא הסתיימה, ושגברים וגם נשים שגרים ביו"ש, משרתים חודשים ושנים ונהרגו על ביטחון העם והמדינה בשיעור חסר פרופורציה לחלקם באוכלוסייה. אז איפה תחושת האחווה? קיוויתי שאנשים יהיו יותר זהירים, יותר עדינים, יותר אמפתיים.
אגב, לגל העכור הזה היה רמז מטרים, בדמות תגובות לשריפה הקשה ולבקשות העזרה מחוות־גלעד (אם עוד לא תרמתם לחלוצים האלה, חפשו ברשת). לצד העזרה המדהימה, התרומות והעיטוף שאנשי חוות־גלעד קיבלו, היו כאלה שתקפו בעיוורון ופיזרו האשמות נגד אנשי החווה ששומרים על כולנו. רגע, גם אם אתה לא מסכים שההתיישבות חשובה והכרחית, איפה ההשתתפות הבסיסית בצער של מישהו מהעם שלך?
ואז, לשמחתי, התחלתי לקרוא גם דברים אחרים. את נעם לניר, איש עסקים ופילנתרופ, שמרבה לסייע בשיקום פצועי ונפגעי המלחמה. לניר, שהיה ממובילי מחאת ההייטק, תקף את הפוסטים הקשים ואמר שמי שכתב כך מרחיק את עצמו מבניית קואליציה ציונית. פרופ' יובל אלבשן, גם הוא איש שמאל, כתב טור ובו שפך אור על הירתמות של אנשי שמאל למען אנשי חוות־גלעד. אלבשן, שאיננו בעד התיישבות ביו"ש, כתב שבניגוד למה שהיה קורה עד כה, כאשר השתלחות באנשי יו"ש הייתה מתרחשת מול מגרש ריק, הפעם היו קולות שהתנגדו לשפה הזאת ותקפו אותה. קרה פה משהו מאז פרוץ המלחמה, כתב אלבשן, והוא הסולידריות. גם אם אנשים לא שינו את עמדותיהם הפוליטיות, הם הפנימו משהו עמוק ביחס לעם ישראל, וכן, כנראה גם ביחס להבנה מי אויב ומי אוהב.
והאמת היא שיש גם כאלה שהתפכחו לגמרי. כאלה שהתנגדו לישיבה ביו"ש ושמחו על העקירה מגוש קטיף, והיום רואים את זה אחרת. הם מבינים ששכנינו הערבים רוצים לרשת אותנו בארץ הזאת ולהקים מדינה אחת בין הנהר לים. את הקול הזה הביאה איריס חיים, אימו של יותם שנחטף מכפר־עזה ונהרג בשוגג מאש כוחותינו לאחר שנמלט משוביו. בטור שפרסמה בישראל היום תיארה חיים את השינוי בעמדותיה, ובפסקה האחרונה כתבה על עצמה: "התפכחת? נראה שכן, איך אפשר שלא... התפכחת, וטוב שכך".
אחרי שראיתי גם את הקולות האחרים האלה, הייתי פנויה להיזכר במה שאני אומרת לכל מי שמוכן לשמוע (וגם למי שלא), אבל שוכחת לפעמים בעצמי. וזה דבר שראוי לשנן. הרשתות והתקשורת אינן משקפות את מה שקורה בשטח. הן לא תמונת ראי של החברה שלנו ולא של המציאות. לפעמים הן קובעות את סדר היום החדשותי, לפעמים גם סוחפות אותנו לקמפיין בעד או נגד מישהו, אבל מה שקורה בחיים האמיתיים הוא הרבה יותר מגוון ואופטימי. המעשים הטובים שמתרחשים כל יום מתחת לאף שלנו, בכל שדה של החיים, לא מקבלים הד תקשורתי אבל הם שם.
הרוב הדומם לא כותב מאמרים או פוסטים. הוא מתבונן במציאות ביושר, ומפיק את לקחיו בשקט. רוב העם הפך ימני יותר בשנתיים ותשעה חודשים האחרונים. הרוב לא צועק את מחשבותיו, הוא אולי אומר אותן בארוחות שישי בערב עם המשפחה והחברים, או בזמן הליכה עם חבר. אין לזה הד גדול, אבל זה קורה. חיבוק וחיזוק למשפחות מלט ועזרא היקרות, ולכל בית חוות־גלעד.
לתגובות: Ofralax@gmail.com
עוד כתבות בנושא
