כמה זמן צריך להביט בקרן אור שנשברת בין עלי העץ כדי להשתכנע שמגיעה לה מילה משלה? זו לא שאלה שהעסיקה אותי במיוחד עד שנתקלתי ביפנים. לאחרונה אני לומדת על תרבותם באובססיביות, וככל שאני נחשפת אליה יותר כך הולך ומקנן בי החשד שבני העם הזה נולדו בתוך מערכת הפעלה שונה משלנו. קרני השמש המסתננות בין העלים אינן סתם תופעת טבע, הן "קומורבי". העצב הקל שמתגנב דווקא ברגע יפה משום שהוא עתיד לחלוף הוא "מונו נו אווארה". היופי שמתגלה בסדק או בקערת תה שנשברה ותוקנה אינו פשרה אסתטית אלא "וואבי סאבי". אפילו לרכישת ספרים בלי לקרוא אותם יש ביפן שם: "צונדוקו".

אפשר לומר שהיפנים פשוט אוהבים להמציא מילים, אבל יש בי אמונה שתרבות אינה נחשפת דרך הדברים שהיא יודעת לומר, אלא דרך הדברים שהיא לא מוכנה להותיר ללא שם. מכאן גם נולדת הנטייה היפנית לטקסים: טקס התה. טקסי הפריחה. קידות עם זוויות מדויקות של הגוף. הקפדה בלתי נתפסת על מחוות קטנות. כל אלה אינם רק ביטוי לאהבת הסדר היפנית אלא לאמונה שדברים גדולים לא קורים ברגעים הגדולים של החיים, הם נוצרים דווקא באופן שבו אדם מניח ספל על שולחן.

יום אחד סיפרה לי חברה על מקדש בשם איסה, הלב הרוחני הפועם של דת השינטו העתיקה. אפשר לצפות מעם שמקדיש תשומת לב לכל מחווה קטנה שישמרו את מקדשם בזהירות אינסופית, אלא שהם עושים את ההפך: אחת לעשרים שנה הם מפרקים אותו, קורה אחר קורה. ואז הם מקימים אותו מחדש בדיוק באותה צורה. ככה במשך דורות.

המקדש הזה שורד דווקא מאחר שאיש אינו מנסה לשמר אותו. קשה לחשוב על רעיון חתרני יותר ביחס לקדושה. אנחנו רגילים להאמין שככל שדבר קדוש יותר כך צריך להיאחז בו חזק יותר, אבל היפנים מציעים לחשוב על זה אחרת: ככל שדבר קדוש יותר, כך צריך להיזהר שלא לבלבל בינו לבין הקדושה עצמה.

המילה "איכה" מופיעה בתנ"ך שוב ושוב, ובכל פעם היא נשמעת קצת אחרת. פעם היא קינה, פעם תוכחה, פעם פליאה. אבל בכולן מסתתרת אותה תנועה פנימית: רגע שבו המציאות מסרבת להמשיך להיות מובנת מאליה. אולי זו גם תכליתו העמוקה של כל שבר. שבר שאינו מוליד תהייה אינו אלא כאב; עברנו דרכו, אבל הוא לא עבר דרכנו. ודווקא משום שאי אפשר להשיב את מה שהיה, נפתחת האפשרות לשאול מה כן יכול להיות.

כשאנחנו מצויים בתוך הגעגוע למקדש שאבד לנו, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו פוגשים בעיקר שבר היסטורי. אבל אולי אנחנו פוגשים דווקא את ה"איכה" שבו. את השאלה שהחורבן מסרב להניח לנו לעקוף: מה צריך לקרות כדי שמקום שנועד לרומם את האדם מעל עצמו לא יהפוך במרוצת השנים לבמה שעליה האגו עוטה בגדי קודש. האיום על הקודש לא מגיע ממי שמבקש לחלל אותו, אלא ממי שבטוח שהוא מייצגו הנאמן ביותר. הקנאים ששרפו את מחסני המזון בירושלים לא ראו בעצמם מחריבי הבית, בעיני עצמם הם היו אחרוני מגיניו.

"ועשו לי מקדש". אדם מבקש מקום שבו השמיים נוגעים בארץ; נקודה בעולם שמזכירה לו שיש בעולם דבר מה גדול ממנו. האם זה מקדש שהולך ומעצים את מי שנכנס אליו, או מקדש שמקטין אותו במובן היפה של המילה; שמזכיר לו את מידותיו האמיתיות?

החורבן אינו רק זיכרון של אסון, אלא גם מעשה חסד היסטורי, קשה להכלה. הוא מנע מאיתנו את האפשרות להמשיך ולחשוב שהקדושה כלואה במבנה והכריח אותנו לשאת אותה אל שולחן השבת, אל בית המדרש, אל התפילה, אל היחסים שבין אדם לחברו. היהדות לא ויתרה על המקדש, אלא הרחיבה את גבולותיו. היא סירבה לאפשר לו להיות המקום היחיד שבו אפשר לפגוש את הנשגב. בין היפנים ליהודים ניצבות שתי היסטוריות שלכאורה אין ביניהן דבר, ובכל זאת שתיהן לוחשות את אותה אזהרה: אל תנסו להחזיק בקדושה. ברגע שתחשבו שהיא שלכם, היא כבר איננה.

אלפיים שנה אנחנו מפנים את פנינו לירושלים ומתפללים "ותחזינה עינינו". אולי יש דרך נוספת לקרוא את התפילה הזאת - שעינינו יזכו לראות את הבית, שילמדו לזהות את מה שהוא מבקש לגלות. לא לראות את הקדושה בתור נכס רוחני, אלא בתור רגע שאפשר לעמוד מולו בנוכחות בלי לתפוס עליו בעלות. אנחנו חושבים שאנחנו מחכים לבית המקדש. מה אם, כל השנים האלה, בית המקדש הוא שמחכה לנו?

rachelm@makorrishon.co.il