המרצדס השכורה לא נראתה שייכת לשום דבר בסביבה - לא לים הנפרש משמאלנו, לא לרכסי האבן ולא לקצב האיטי שבו האי היווני מתקיים, כאילו לא התעדכן שהעולם כבר מזמן עבר למהירות אחרת. כשהכביש החל להתרומם בין בתי הכפרים והאור השתנה לפרקים, נדמה היה שמישהו מסובב בעדינות את כפתור החשיפה של השמש ומכוון מחדש לא רק אותה, אלא גם את המחשבות.

כרתים הוא מקום שלא מתעניין בעתיד. כפריו נדמים ככאלה שלא תוכננו עד הסוף, מזכירים קצת את שפרעם או עוספיא. רחובותיהם הצרים מאלצים אותך להאט עד שהמפגש עם רכב ממול מסתיים בחיכוך מראות. זקנות מונחות על כיסאות פלסטיק לבנים באמצע הרחוב ומדברות ביניהן בנחת, מדגמנות בבלי דעת את האפשרות שלא צריך לרדוף אחרי דבר כדי שהחיים ייחשבו חיים.

הנוף, חום־ירקרק ועטור עצי זית כסופים, הזכיר לי באופן מטריד את השומרון. כאילו מישהו לקח את אותו קובץ גיאוגרפי והריץ אותו ללא המטען ההיסטורי. בתוכו נעים יוונים מקומיים, מאוד רחוקים ויזואלית מפסלי האלילים שלהם, מנסים למשוך אותך בשפתך פנימה לתוך הטברנות ("שלום־שלום־אח־שלי־פליז־סיט־סבבה"). באיזשהו שלב עולה השאלה כיצד מהאומה שהמציאה את משפט פיתגורס צמח עם שמתמחה בעלי גפן ובשבירת צלחות, והיתרון הכי גדול שלו על ישראל הוא הניצחון של פנאתינאיקוס על מכבי בתחילת המילניום – וגם זה קרה רק כי עודד קטש אימן אותם.

בעיירה מטאלה שבדרום כרתים הזמן שכח לסגור אחריו את הדלת. בתים צחורי סיד, ציורי קיר של טרנזיטים מתקופת דור הפרחים, בוגנוויליות נשפכות מהגדרות, טברנות קטנות על קו המים. מפרץ הטורקיז תחום במצוקי כורכר מחוררים במערות עתיקות. בשנות השישים העיירה הייתה למקלט של תרמילאים, אמנים ומוזיקאים מכל העולם. אפילו ג'וני מיטשל התגוררה שם תקופה והנציחה את החוויה בשיר Carey. לרגעים נדמה שהשיר הזה מעולם לא הסתיים אלא ממשיך להתנגן ברחובותיה, רק האנשים מתחלפים.

כל חיי הייתי יוצאת לחופשות כדי לברוח מהמציאות הדחוסה שלי. זו הפעם הראשונה שאני עולה על מטוס בלי להימלט משום דבר. להפך - נסעתי כדי לקחת מרחק מחיים שאני דווקא מאוד רוצה לחזור אליהם, ויש הבדל עצום בין שתי התנועות האלה. הראשונה דומה למי שקופצת מספינה טובעת. השנייה דומה למי שיוצאת להפלגה בידיעה שיש לה נמל לחזור אליו. במשך חמישה ימים לימד אותי בן הזוג משהו שלא הצלחתי ללמוד במשך שנים: איך להאט. איך לשבת מול הבריכה ולקרוא ספר במשך שעתיים ולהרגיש שהספקתי. איך לשוטט בין חנויות מזכרות ולקנות מגנט שאין לו שום סיבה להיות בעולם, מלבד זה שהוא מצליח להצחיק את שנינו.

באחת הנסיעות בין הכפרים הוא ביקש שאקשיב רגע ולחץ על פליי. מהרמקולים בקעו צלילים ראשונים, The Great Gig In The Sky. עלי הזית הכסופים נראו כאילו הם רוטטים באותו הקצב, והכביש התפתל בין ההרים כמו מחט על תקליט ישן. פינק פלויד הכניסו לאולפן את קלייר טורי עם הוראה אחת: פשוט תגיבי למוזיקה. מה שיצא ממנה לא היה שיר אלא סערת רגשות ווקאלית שנשמעת כמו חיים שלמים שנדחסו ל־4:44 דקות. אבל מתחת לכל זה נמצא הבס - במשך כל השיר הוא כמעט לא משתנה. לא מתרגש ולא רודף אחרי הזמרת. נשאר שם, יציב ומונוטוני, מחזיק את כל השיגעון הזה בלי להיבלע בתוכו.

ואולי הדבר החשוב ביותר ביצירה הזאת הוא לא ההתפרקות של טורי, אלא העובדה שהיא הייתה יכולה להרשות לעצמה להתפרק כך כי משהו מאוד יציב החזיק אותה כל הזמן מלמטה. אולי הרפתקאות אמיתיות לא נולדות מתוך פירוק החיים, אלא מתוך חיים שנעשו מספיק בטוחים כדי שאפשר יהיה לשחק איתם. אולי רק כשיש לך בית לחזור אליו, אפשר באמת ללכת לאיבוד לכמה ימים או שעות.

בשובנו לשאון קבלת הפנים בנתב"ג נעמדנו בתור לארומה. ההפוך שלי, האספרסו שלו. מסביב חזרו להישמע עברית, הודעות כריזה, בכי של ילדים עייפים, מזוודות שנגררות על הרצפה - כל התזמורת הקקופונית של החיים שחוזרים למסלולם. ישבנו בשקט והמתנו למונית, מאושרים לחזור למציאות שכבר לא מחכה לנו כנושה שבא לגבות חוב, אלא כבית שמישהו השאיר בו אור דולק.

rachelm@makorrishon.co.il