אחד הסיפורים שעיצבו את עולמי הדתי הוא הסיפור על הרב יהודה עמיטל וברכת המזון בסעודה שלישית של שבת שחלה בערב ראש חודש. שמעתי אותו כשלמדתי בשיעור א' בירוחם, מפי תלמידיו של הרב אברהם אורן ממקור חיים, ולא הייתי מוכן לכך שעשרים שנה אחר כך הוא יתחיל פתאום להתערער. אבל נתחיל מהסבר בכמה מילים על הדילמה.

כאשר סעודה שלישית של שבת נמשכת אל תוך ראש חודש, יש מחלוקת בפוסקים מה לעשות בברכת המזון: להוסיף רק "רצה והחליצנו", שהרי זו סעודת שבת; לומר רק "יעלה ויבוא", שהרי עכשיו ראש חודש או להגיד את שניהם.

הרב אורן, שבאותם ימים היה תלמיד בהר עציון, העביר בשבת כזו שיעור קצר בסוגיה, וחתם בכך שמכיוון שיש כמה שיטות, ראוי להפסיק לאכול מבעוד יום כדי שלא להיכנס לידי מחלוקת. אז נעמד הרב עמיטל, שישב גם הוא בקהל התלמידים, ואמר: מה פתאום? אנחנו לא מפחדים מהכרעות! אין שום סיבה להימנע מלאכול; אפשר להמשיך לאכול ואז לנהוג כמו שמכריע המשנה ברורה.

התלמידים המשיכו לאכול, בזמן שהרב אורן פתח את המשנה ברורה והציג אותו לרב עמיטל כשהוא קצת מבולבל. המשנה ברורה הרי מביא את השיטות, ולא כותב כיצד לנהוג בפועל! אם יש כמה שיטות, אמר הרב עמיטל לתלמידים הנבוכים, אפשר לסמוך על כל אחת מהן. אין חובה הלכתית להימנע ממחלוקות.

בתור תלמיד צעיר הסיפור המם אותי. סתם כך להיכנס לספקות? ובשביל מה? בשביל עוד כמה ביסים בסעודה שלישית? רק אחרי שנים, כשלמדתי אצל הרב עמיטל בהר עציון, נחשפתי לעומק הגישה שלו למושג ההלכה, לרתיעה מן ה"חומרות" שאדם לוקח על עצמו בלי שהן הולמות את מדרגתו הרוחנית, ולהבנה שכל חומרה, גם אם היא נראית לא מזיקה, גובה עמה מחיר.

לכן כשפנו ממרכז הרב עמיטל וביקשו שאכתוב טור לציון יום פטירתו היה ברור לי שזה הסיפור שאספר, אבל רצתה ההשגחה שבאותו הערב איתקל בדובי. דובי הוא אחד מוותיקי החיילים בסוללה, וגם נשוי לנכדה של הרב עמיטל, וביציאה האחרונה הביתה קפץ עם בנו להתברך לקראת בר המצווה אצל הרב רימון. דובי מראה לי סרטון שבו הרב רימון מספר להם סיפורים על הרב עמיטל, ובהם גם הסיפור על סעודה שלישית, אלא שהגרסה שלו שונה לחלוטין.

ישבנו בסעודה שלישית, מעיד הרב רימון, והרב עמיטל קם ואמר: "בלילה יהיה ראש חודש. מי שיאכל לחם אחרי צאת הכוכבים נכנס לספק אם להגיד רצה, או יעלה ויבוא, או גם וגם. לכן תדאגו לגמור לפני כן". והמסר הוא, הסביר הרב רימון, בעולם ההלכה לא אמורים להסתבך; אל תכניס את עצמך לספקות מיותרים.

עמדתי נבוך מול הגרסה הזו, ההפוכה מכל מה שגדלתי עליו, אבל מצאתי שיש לה גם חיזוק ברשת. שם אפשר למצוא שיעור ישן של הרב יעקב מדן, שבו הוא מציין שהרב עמיטל הקפיד לא לאכול לחם אחרי שקיעה. מצד שני, הרב אברהם אורן, שבינתיים השגתי את מספר הטלפון שלו, מאשר, בתיקונים עובדתיים קלים (מתברר שהשיעור נמסר רק אחרי הסעודה), את הגרסה המקורית.

בצר לי הלכתי עם הממצאים לדובי וביקשתי שייגש איתם אל הרב יואל עמיטל, חותנו, וישאל אם ידוע לו כיצד היה המעשה, וגם אם לא, שיחווה את דעתו איזו גרסה הולמת במידה רבה יותר את דמות אביו. הרב יואל לא זוכר את הסיפור, השיב לי דובי כעבור שעה, אך מההיכרות שלו עם הרב עמיטל הוא לא רואה כאן שום סתירה. שבת שחלה בערב חודש זה משהו שקורה בכל שנה. אופייני מאוד שכל שנה ההנחיה של הרב עמיטל הייתה שונה. אין זה פלא שכל אחד מתלמידיו קיבל תורה מעט אחרת, פגש רב עמיטל מעט שונה. הוא עצמו ציווה הרי שלא נהיה "עמיטלים קטנים", ואנחנו לא כאלה. יש רק דבר אחד שנחרת באותה צורה ממש בלב כולנו. הקול הנצרד, המתחנן שלו, כששר בשמחת תורה בכל שנה, ממש עד סוף ימיו: "וטהר ליבנו לעובדך באמת".