תשמעו סיפור שאני מאוד גאה בו, השבוע הגעתי להרצאה במועצה אזורית קטנה ומבוססת במרכז הארץ, זו הייתה הרצאה לקהל הרחב, אבל רוב האנשים שהגיעו היו אנשים די מבוגרים, פנסיונרים כאלה חמודים. כבר כשיצאתי מהבית להרצאה התחילו הבעיות. יצאתי מהבית עם מכנסיים קצרים, כי בתל־אביב חם נורא. והבאתי את המכנסיים הארוכים שלי בשקית. אבל כשעמדתי בפקק פתאום הבנתי שלא הבאתי חגורה. והמכנסיים האלה ספציפית לא היו מכנסיים שאני יכול ללבוש בלי חגורה חחחח, אז התקשרתי לבחורה שהזמינה את ההרצאה, וביקשתי ממנה חגורה. כבר אז התחילו הצרות.
הגעתי מוקדם, והחלפתי למכנסיים ארוכים, וחיברתי את המחשב ביחד עם האיש, והכנתי לי קפה, וישבתי כזה בצד, והרגעתי את עצמי, אני תמיד נורא לחוץ לפני הרצאות, יש לי חרדות מה אני יכול לעשות, אז אני מנסה להרגיע את עצמי קצת, לבוא בנחת רוח ובשלום. ואחרי כמה דקות האולם התמלא, והקהל נכנס, וההרצאה התחילה. ובתחילת ההרצאה דיברתי בלי מיקרופון, אז אישה אחת אמרה לי "לא שומעים!" והביאו לי מיקרופון והתחלתי את ההרצאה מחדש. הצגתי את עצמי בקצרה, וסיפרתי סיפור קטן, שאיתו אני פותח את ההרצאות שלי בדרך כלל. וכשסיימתי את הסיפור, אותה אישה אחת שישבה בקהל אמרה "תדבר יותר לאט!!!", ועוד אישה שישבה בקצה השני של האולם, הצטרפה אליה ואמרה "כן! אתה מדבר נורא מהר!", ואני חייכתי, ואמרתי, "אוקיי, אני אשתדל לדבר יותר לאט", ופתאום הרגשתי שאני גרוע, שאני מרצה גרוע, שאני בן אדם גרוע, שההרצאה שלי גרועה, ושכולם מאוכזבים ממני, פתאום חזרתי להיות ילד חלש ודחוי ואומלל ולא מקובל, זה קרה ברגע אחד, בשבריר שנייה.
עוד כתבות בנושא
ותמיד כשאני נכנס לפינות כאלה, אני מתחיל להזיע. וגם שם, מול הקהל שהגיע להרצאה, התחלתי להזיע, מתחת לחולצה, ובקרחת, וואי איזה סיוט זה להזיע בקרחת אתם לא מבינים. ויש לי מזל, מזל גדול! שבהרצאות שלי אני מקרין מדי פעם סרטונים קצרים של הסדרה שלי "הטרמפיסטים", ואז בזמן שאני מקרין יש לי קצת זמן, להירגע, להוריד דופק, לנשום. וכך היה. חזרתי מההפסקה כמו חדש. דיברתי לאט, ברור, בקול רם, סיפרתי להם סיפורים נחמדים על הסדרה. ראיתי בעיניים של הקהל שכולם מבסוטים. ממש הייתי גאה בעצמי! ואחרי כמה דקות כאלה שאלתי את הקהל, בצחוק כזה, "נו זה היה ברור עכשיו", והאישה ההיא, שישבה בקצה האולם, ענתה לי "לא!", ואני צחקתי, במבוכה כזאת, למרות שבפנים בתוך הלב ממש רציתי לבכות.
הכי מעניין
אבל ההרצאה חייבת להימשך. ואני המשכתי בדרכי, הזעתי בכל הגוף, והמשכתי לדבר. ובשלב מסוים רציתי להקריא פסקה אחת, מאחד הספרים שכתבתי. אז פתחתי את הספר, ואמרתי להם, שאני מתכוון להקריא עכשיו התחלה של סיפור. וכשאמרתי את זה, האישה שישבה מקדימה אמרה לי "שמישהו אחר יקריא!", ואני הרגשתי שזהו. חאלס! יש גבול לכל תעלול. הסתכלתי על כל האנשים שישבו מולי, וראיתי בעיניים שלהם שהם מבינים אותי, ראיתי בעיניים שלהם שהם מתרגשים מההרצאה, ראיתי בעיניים שלהם שהלבבות שלהם פתוחים. אז בסדר, יש פה אישה אחת מקדימה, ועוד אישה בצד, שחושבות שאני לא מדבר מספיק ברור. אבל הן רק שתיים. וכל שאר האנשים איתי.
עוד כתבות בנושא
אז הרמתי את הראש. והסתכלתי לאישה הנחמדה בעיניים. ואמרתי לה "לא! אני מקריא!", ואחרי כמה שניות הוספתי "אני לא אתן לכם להוריד אותי!". זה מה שיצא לי מהפה פתאום. זה בכלל לא מה שרציתי לומר. אבל זה מה שיצא. והקראתי את הסיפור. והמשכתי להעביר את ההרצאה. בקול צלול וברור. בלי פחד ובלי בושה. והזיעה שעל הגוף שלי לאט־לאט התייבשה. וכשסיימתי את ההרצאה הרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו לי תודה.
אייי אייי איייי ובדרך הביתה הייתי כל כך גאה בעצמי. הייתי גאה בעצמי שלא נשברתי. הייתי גאה בעצמי שלא קרסתי תחת ההערות הקטנות. הייתי גאה בעצמי שעמדתי מול האישה הזאת, שהסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי לה "אני מקריא!", ובכלל, הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לסיים את ההרצאה כמו גדול. החיים הם מסע מופלא וארוך ומתמשך של ניסיונות והשתדלויות, של מאמצים וכוונות, של ייסורים וביזיונות, ולאורך המסע, לאורך הדרך הנפלאה, תמיד יישמעו קולות, תמיד יישמעו צקצוקים, תמיד יהיו אנשים שיהיה להם מה להגיד, תמיד יהיה מי שיוריד אותנו, מי שינמיך אותנו, מי שיחליש אותנו, לפעמים אלו האנשים הכי קרובים אלינו, אבא, אימא, אח, אחות, לפעמים מילה אחת פוצעת, ברגע אחד לא מתאים, יכולה להוציא את כל הרוח מהמפרשים.
והתפקיד שלנו, אני אדבר על עצמי, התפקיד שלי, הוא להתהלך בזהירות בין הצקצוקים האלה, לשמוע את הקולות וההערות והביקורות, ולהגיב להם נכון. אם הביקורת מוצדקת - לקום ולתקן. ואם הביקורת היא סתם מקל בגלגלים - להתעלם ממנה בלי למצמץ. החיים כל כך קצרים ומרים. וחבל, חבל לבזבז אותם על עקיצות קטנות ומיותרות.
עוד כתבות בנושא
