ילד בן שלושים ושמונה מתבונן על אימו, יש לה יום הולדת היום, לאימא שלו, היא בת שמונים, היא בת שמונים! הייתם מאמינים. והוא מתבונן בה, והוא חושב על כל מה שהם עברו ביחד, הוא חושב על כל החיים שהם עברו ביחד, הזיכרונות מתבחבשים בו, מתערבלים לו בלב, הוא בן יחיד בעולם, ויש לו רק אימא אחת, והאימא האחת שלו גידלה אותו לבדה, אם חד הורית, בירושלים, בשנות התשעים, והזיכרונות צפים בו ועולים.

האימא הזאת, הגברת הזאת, החליפה לו פעם חיתולים, היא הקריאה לו סיפורים, היא לקחה אותו לטיולים ברחבי הארץ באוטוביאנקי אדום, ואחר כך בפיאט אונו, ואחר כך בפיאט פונטו, ואחר כך בקליאו בי, וכשרבין נרצח, היא בכתה בלילה, והוא רץ אליה למיטה ונשכב לה על הבטן, והבטן שלה עלתה וירדה, ופעם, הוא זוכר, היא ארגנה לו יום הולדת מחוץ לחומות העיר העתיקה, הוא זוכר את הדשא הירוק, ואת הבלגן, ופעם אחרת, ביום הולדת אחר, היא הזמינה הביתה אישה נחמדה שלימדה את כל החברים שלו לעשות קיפולי נייר, וכשהוא עלה לכיתה א', היא הכינה לו קרן שפע גדולה, לפי המנהג היקי, ובשבתות הם היו הולכים לבית הכנסת שבקצה החורשה, ובדרך הוא היה דוחף אותה, כדי לעזור לה ללכת, ואימא שלו הייתה הולכת ומתנשפת, כי היה לה קשה ללכת, היא בקושי הצליחה לנשום.

ילד בן שלושים ושמונה מביט באימו, הלב שלו מוצף באהבה, הוא נזכר בכל הגלגולים שהוא ואימא שלו עברו. כשהוא היה בכיתה א' או ב', אימא שלו נקלעה למשבר כלכלי קשה מאוד, היא ממש הסתבכה, ובלית ברירה, בגבורה שלא תיאמן, היא ניסתה להשלים הכנסה, בימים היא עבדה במשרד הרווחה בירושלים, בתפקידים בכירים, כמפקחת ארצית, ואחרי הצהריים הייתה מנקה בתים של צרפתים עשירים בירושלים, ולפעמים הייתה מקלידה עבודות עבור אנשים, ובתקופה מסוימת ניקתה את חדרי המדרגות בבניין שבו הם גרו אז, ובכל יום, באותן שנים, הוא היה חוזר מבית הספר, והולך לבית של ציונה לוי, השכנה שלו מהקומה למעלה, שהייתה מגישה לו קובה, ומושיבה אותו מול הטלוויזיה, ואחרי כמה שעות ארוכות, אימא שלו הייתה חוזרת מהעבודות ומשכיבה אותו לישון. ופעם אחת, פתאום הוא נזכר, היה חורף בגילה, והבית היה קר, ואימא שלו לקחה אותו למיטה, ובדרך הרגל שלו נגעה בתנור הנפט שהיה להם, והילד צרח מכאב, ואימא שלו לקחה אותו לציונה, והיא שמה לו חביתה על הרגל!

הילד בן שלושים ושמונה, ואימא שלו בת שמונים, והחיים טסים לו מול העיניים, הכול קורה, הכול חולף, במהירות מסחררת, החיים חיים ופועמים, בכיתה ד' הם עוזבים את גילה ועוברים לשכונה חדשה, לבית ספר חדש, לחיים חדשים, ושם הוא פוגש את החברים שלו, שילכו איתו את כל החיים, את גלעד ואת רואי ואת יואב ואת אבידן ואת אורי, ובאותם ימים, לראשונה בחייו, אימא שלו אומרת לו ללכת לעזרת הגברים בבית הכנסת, והוא לא רוצה ללכת לעזרת הגברים, הוא רוצה לשבת ליד אימא שלו, כמו תמיד, הוא ישב לצידה בבית הכנסת מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל אין מה לעשות, ואימא שלו מדברת עם יהושפט הראל והוא לוקח אותו תחת חסותו, ובמשך שנים ארוכות, שנים ארוכות וטובות, הוא יושב ליד יהושפט בחגים ובשבתות בבית הכנסת אוהל נחמה. אם אימא שלו לא הייתה דואגת לו הוא היה יושב שם לבד. והאמת שגם ליד יהושפט הוא הרגיש קצת לבד. ומאז ועד היום הוא משתדל לא להתפלל בבתי כנסת כאלה, שמפרידים בין אימהות לילדים.

ילד בן שלושים ושמונה חוגג יום הולדת לאישה בת שמונים. בחטיבה הוא מתחיל להתבייש באימא שלו. כולם מתביישים בהורים שלהם, אבל המקרה שלו היה באמת חריג. כל ההורים של כל החברים שלו היו צעירים ונשואים ושקטים כאלה. ואימא שלו, אם חד הורית, רווקה, מבוגרת, שהביאה ילד עם גבר נשוי, אין פדיחות כאלה בעולם. ובכל אספות ההורים היא תמיד שאלה שאלות. ובכל המסיבות בבית הספר תמיד התעקשה להקריא שירים ארוכים. ותמיד הייתה בוועד ההורים ובוועד הכיתה ובוועד הוועדים, ולפעמים כל החבר'ה היו יושבים אצלו בבית, באיזה ערב, ופתאום הוא שמע את המפתח מסתובב בדלת, והוא ידע, הוא ידע מיד, שזאת אימא שלו, שחוזרת הביתה מעבודות הניקיון שלה, היא תכף תיכנס עם מגב, ובגדים מלוכלכים, וכולם יראו אותה, איזו בושה, אז מהר מהר הוא אומר לכולם לצאת למרפסת, או ללכת אליו לחדר, הוא לא רוצה שהם יראו אותה, נכנסת ככה מותשת, מרוסקת, הוא מסתיר את אימא שלו מפני חבריו. הוא מתבייש בה כל כך. למרות שאין לו במה להתבייש. להפך. להפך. אימא שלו נלחמת. אימא שלו לביאה. אימא שלו גיבורה אמיתית. אין לו במה להתבייש. בגיל שלושים נפל לו האסימון הזה. שאין לו במה להתבייש.

והזיכרונות קופצים בתוך הלב. למשל. תמונה אחת, שבה אימא שלו מייבבת בבכי, ברחבת המסדרים בבה"ד אחת, אחרי טקס הסיום של קורס הקצינים. למשל, כשאימא שלו אחזה בספר הראשון שהוא פרסם. ובספר השני. ובספר השביעי. והגאווה אותה גאווה. והאהבה אותה אהבה. והזיכרונות שוצפים ומתבלגנים. הוא זוכר למשל, איך אימא שלו עמדה לצידו בחופה שלו ושל שיזינג, לפני אלף שנה, איך היא הקריאה את השיר של לאה גולדברג, למדני א־לוהיי ברך והתפלל, על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל, למדני א־לוהיי ברכה ושיר הלל, לבל יהיה עליי יומי הרגל, אייי, וכשהיא הקריאה את זה, כולם בכו, גם היא בכתה, וגם הבן שלה בכה.

גבר בן שלושים ושמונה מעריץ אישה בת שמונים. היום הוא כבר מעריץ אותה. הוא כל כך מעריץ אותה, שחשוב לו שכולם ידעו איזו אישה ענקית היא, איזו אישה חכמה היא, איזו אישה מיוחדת היא. במשך כל חייה, גם בתקופות הכי קשות ומרות, היא לא ויתרה על ספרים, על הצגות, על תרבות, על מנוי ל"עיניים" ול"טבע הדברים". גם בתקופות הכי קשות שלה, הילד נשלח לחוג מגלי ארצות. ובבית הספר נתנו לה הנחה בשכר הלימוד. ובישיבה שבה הוא למד, סבסדו לה את תשלומי ההורים. והמורה שלו לבר מצווה, אורי אהרן האהוב, לימד אותו בחינם לקרוא בתורה. כדי לעזור לאימא שלו. הוא לא ידע את זה.

והחיים חולפים ועפים. הילד גדל, כבר יש לו שלושה ילדים משלו. וסבתא רחל – שנקראת בפיהם סבתא רייצ'י, אוהבת אותם בכל ליבה, והם אוהבים אותה כל כך. סבתא שומרת לחיה ולנח חידות לילדים שמתפרסמות בעיתון. היא לוקחת אותם לטיולים. לאתרי מורשת נידחים, ולקטיף דובדבנים, ול"דרום אדום". ופעם בשבוע, לפחות, היא מגיעה לתל אביב. היא מקפלת לבן שלה גיגיות עצומות של כביסה. שוטפת את הרצפה, מבריקה את השיש, מעבירה את כל מה שבמקרר לקופסאות קטנות יותר.

ילד בן שלושים ושמונה מתבונן באימא שלא יודעת להוריד הילוך מהחיים. היא כבר שנים פנסיונרית, אבל הרגל לא יורדת מהגז. שלוש פעמים בשבוע היא נוסעת ליד בן צבי להתנדב בארכיון. ופעם בשבוע היא נוסעת לאזור כפר סבא, להתנדב ב"לקט ישראל". ופעם בשבוע היא מבשלת מרק לנשים מבוגרות ממנה, ונוסעת ומביאה להן את המרקים. ומדי פעם היא יוצאת לסיורים או לימי עיון בכל מיני נושאים משונים. והיא מנויה לאיזה שמונה מאות הרצאות שונות בזום. ובכל ערב היא יוצאת להצגה או סרט או הופעה. ולכל ההרצאות והאירועים והשיעורים והמופעים היא מגיעה בזמן, מה זה בזמן! היא מגיעה לפחות! חצי שעה לפני הזמן. בדרך כלל היא מגיעה שעה לפני הזמן! ובשעה הזאת היא מדברת עם כל מה שזז. היא אוהבת לקשקש עם אנשים. ככה היא, ככה היא הייתה תמיד, והילד לא באמת יודע, אם זה דבר בריא, לחיות ככה, בכזאת תנופה, בכזאת אינטנסיביות, בכזה שצף של ימים, אבל ככה היא חיה, ככה היא הייתה תמיד, כל החיים.

ילד מתבונן, משתאה ומחריש, והנה עוד זיכרון קופץ לו ללב. לפני כמה שבועות הוא הגיע אליה הביתה, סתם קפץ לביקור, ואימא שלו בדיוק הייתה בשיחת טלפון, והיא תמיד מדברת על ספיקר, והחברה שאלה מעבר לקו, מה שלומך רחל, ואימא שלו ענתה, אני מצוין, אני אוהבת את החיים שלי, ככה היא אמרה! והילד התרגש. וכשהיא סיימה את השיחה הוא שאל אותה למה היא אוהבת את החיים שלה, והיא אמרה לו שהחיים שלה טובים. יש לה נחת מהבן שלה ומהמשפחה שלו. ויש לה נכדים מתוקים. והבריאות שלה בסדר. ויש לה דירה יפה. ויש לה אוכל במקרר. החיים שלה טובים. ובזמן שהיא דיברה, הילד חשב, שגם החיים שלו טובים, והכול בזכותה, הכול הודות לה.

כמה זיכרונות קופצים לו. הוא יכול לתפוס את כל הדפים בעיתון. ובכל זאת, עוד זיכרון אחד אחרון. לפני כמה שנים, אימא שלו עברה ניתוח בברך, ושבועיים אחרי הניתוח, הוא חזר איתה למחלקה לבדיקה שגרתית. וכשהם הגיעו, אימא שלו פתאום התקדמה במהירות במסדרונות ונכנסה לאחד החדרים, והילד חשב שהיא מתבלבלת ורדף אחריה ושאל, אימא לאן את הולכת! ואימא שלו שלפה שתי בטריות מהתיק ואמרה – אני הולכת לחדר שבו הייתי מאושפזת. היה שם על הקיר שעון שלא עובד, אז הבאתי בטריות לתקן אותו. תגידו לי שזה לא סיפור מדהים.

החיים הם מסע מפותל של החלטות ובחירות וסיפורים, בני האדם כולם בוראים את סיפור חייהם. והכול חולף, הכול זמני, הכול חד פעמי. ויש ילד אחד, הוא בן שלושים ושמונה. ויש לו אימא אחת, היא בת שמונים היום, והיא אישה ענקית, חד פעמית, מרגשת, מרהיבה, קדחתנית, נדיבה, מלאת סקרנות ואהבה ללא תנאים, והיא חיה את החיים במלואם, במלוא תפארתם ועליבותם, היא התבוססה בביזיונות וברגעי חסד, תמיד באינטנסיביות, תמיד בקדחתנות, עם חיוך שובב וסקרני, חיוך שיש בו אהבה אינסופית לחיים. והנה, חלפו הימים והחודשים והשנים, הנה היא בת שמונים, והילד שלה מתבונן בה, והוא מלא באהבה, והוא אסיר תודה, על הזכות שניתנה לו, לגדול תחת כנפיה הטובות והנדיבות. יום הולדת שמח אימא. אני אוהב אותך. תודה על החיים שהענקת לי, ועל כל מה שהענקת לי בחיים.