זה קורה לי בכל מפגש עם בן אדם שאני לא מכיר. תמיד תגיע השאלה "אתה מירושלים, נכון". ותמיד אענה, באותה נימת התנצלות  "לא, לא, אני כבר יותר מעשר שנים גר בתל אביב, אבל אני מירושלים במקור!" ובכל פעם שזה קורה לי, כשמישהו בטוח במאה אחוז שאני עדיין ירושלמי, אני לא מתבאס בכלל, להיפך! אני גאה שכולם עדיין סמוכים ובטוחים שאני ירושלמי. כי אני באמת ירושלמי. אני התל אביבי הכי ירושלמי שאתם מכירים. ואני אוהב את ירושלים, בכל נפשי ומאודי.

אני כל כך אוהב את ירושלים. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים בשבוע, אני מגיע לעיר היפה והטובה הזו. ללמד קולנוע במרכז העיר. לבקר את אמא שלי. לכל מיני פגישות. בכל פעם שאני חוצה את המנהרה הקטנה של מבשרת, ורואה את ההרים היפים, את האורנים והבניינים, הלב שלי מתמלא באהבה לעיר הזאת, שבה נולדתי, ובה גדלתי, ובה התבגרתי, ובה אהבתי. אהבה לעיר הזאת, שנטשתי בצער, לפני אחת עשרה שנה בדיוק. ומאז אני מתגעגע ונכסף ואוהב.

אני כל כך אוהב את ירושלים. פעם, כשהייתי בן שלוש בערך, אימא שלי לקחה אותי לאיזה אירוע בתיאטרון ירושלים. מין מופע ריקודים כזה, ברחבה של התיאטרון. ליד הפסל הענקי הזה מבטון. ובזמן המופע, טיפסתי כזה על הפסל, וזחלתי עליו, והגעתי במקרה למין פינה כזאת, שהרקדניות החליפו בה בגדים. וראיתי שם את הרקדניות, והרקדניות נבהלו כשהן ראו אותי. וגם אני נבהלתי. כל כך נבהלתי שהתחלתי לבכות.

בכיתה ב' אבישי להבי הסכים לקבל אותי לחבורה שלו, יצאנו מבית הספר, ממ"ד ב', גילה ה'. מחוץ לבית הספר הייתה חורשה כזאת ענקית, (בדיעבד קטנטנה), של אורנים יבשים, לפעמים היינו מסתובבים שם ואוספים פיניונס מהרצפה. בחורשה עשו לי טקס קטן, אני זוכר שהבאתי לאבישי ארנק קטן כזה של סטיב, עם הלוגו של השמש, ואני בעיקר זוכר שהם הדליקו מדורה ביער, כי זה מה שעושים כשצריך לקבל ילד חדש לחבורה. אבל אחרי כמה דקות המדורה יצאה משליטה. אני זוכר את התחושה שהאש עולה ומתפשטת. אני זוכר את הפחד, שכל היער העצום הזה יישרף בגללנו. בגללי. היינו שם חמישה ילדים בערך. וכולנו היינו בפאניקה נוראית. אבל רק אני קמתי ועשיתי מעשה. אני לקחתי את הרגליים שלי, וברחתי משם, והפקרתי את אבישי להבי, ואת החבורה החדשה שלי, ואת היער שעולה בלהבות. פשוט רצתי משם הביתה. וכשהגעתי הביתה התקשרתי לאימא שלי והלשנתי על החברים שלי. ואמא שלי התקשרה למזכירות. והמזכירה הלכה ליער, וראתה שם ילדים שהצליחו לכבות את השריפה בכוחות עצמם.

אז בסוף יצא שלא התקבלתי לחבורה של אבישי להבי. ולא לשום חבורה אחרת. הייתי ילד מאוד בודד ומאוד לא מקובל. בכיתה ג' התקרבתי קצת לילד מתוק ששמו שחר נגארי. הוא גר לא רחוק ממני. היה לו כלב ענק שקראו לו "שין", כי השמות של כל האחים שלו התחילו באות שי"ן. היה לו אח שקראו לו שי. והייתה לו אחות יפה שקראו לה שירי. את שאר האחים אני לא זוכר.

בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש. אימא שלי הייתה עובדת סוציאלית בכירה, אבל כדי להשלים הכנסה היא ניקתה בתים של כל מיני עשירים ברחביה ובקטמון הישנה, ויום אחד, היא ניקתה דירת נופש של אנשים מהצפון. משפחת גליקסברג. הייתה להם וילה גדולה ברחוב הרב ברלין שבע. וכשהיא סיימה לנקות את הבית שלהם, הם שאלו אותה אם היא מכירה מישהו שירצה לגור בדירה הזאת, אבל לא להיות שם בשבתות. ואימא שלי – במקום אמרה – אני! וכך עברנו, משכונת גילה, לשכונת רחביה. וכל שבת שנייה נסענו לבית של סבתא שלי בצפון, בקיבוץ עין הנציב.

אני כל כך אוהב את ירושלים. כשעברנו לרחוב הרב ברלין, השתנו לי החיים. הורדתי את המשקפיים והתחלתי לשחק כדורסל, ונהייתי פתאום מקובל. רואי הסכים לקבל אותי לחבורה שלו – "חץ" חבורת ציורים, התקבלתי כי ציירתי יפה. החברים שלי בחבורת חץ הם החברים שלי עד היום.

מה אני זוכר מרחוב הרב ברלין. אני זוכר שגנבו לנו את האוטו, פיאט אונו לבנה. בוקר אחד היא פשוט לא הייתה ברחוב. אימא שלי הייתה מבסוטה ואני לא הבנתי למה. אני זוכר שהיו לנו שכנים, עטרת ואביעד, לעטרת היה שיער אדום ועיניים כחולות. היא הייתה יפה, ואמיצה כזאת. אחרי כמה שנים אימא שלי סיפרה לי שאביעד נפטר, בגיל כל כך צעיר, בגיל שלושים בערך. ואני הייתי בהלם. כי אהבתי אותו. ילדים קטנים יודעים לזהות אנשים טובים מרחוק. אני זוכר גם שהיינו מציקים לחתולים. היה לנו חבר בכיתה שקראו לו אלי שפיצר. והוא גרם לכולנו להיות מגעילים לבעלי חיים. איזה עצוב.

בשנת אלפיים חגגנו בר מצווה. כל החברים שלי חגגו באולמות ובגני אירועים. אני חגגתי בגינה של דודה שלי נחמה, עם אוכל שבת דודה שלי שלומית הכינה. היום זה נראה לי חמוד, ומקסים, ומרגש ומשפחתי, אבל אז התביישתי נורא שאנחנו עניים. פרשת השבוע שלי היא פרשת בלק. זו פרשה יפהפייה ממש. אבל בבית הכנסת שבו התפללתי, החליטו שבשבת פרשת בלק חוגגים בת מצווה לשתי הבנות של מרסל לזובסקי, שהיה הגבאי של בית הכנסת. וכך הוחלט לדחות את בר המצווה שלי בשבוע. ולכן קראתי את פרשת פינחס, שהיא פרשה משעממת מאוד. והיא גם הפרשה השנייה באורכה בתורה. אז היו לי המון פסוקים ללמוד.

כשהיינו בכיתה ח' התחילו הפיגועים. למדתי בבית ספר הימלפרב בבית וגן. בית ספר דתי, שלוש כיתות בשכבה, כולם בנים. ולשם כבר הגיעו חברים שלמדו איתי בגילה. אבישי להבי, ושחר נגארי. הם הופתעו לראות שאני כבר לא חנון. ואני התרחקתי מהם כי לא רציתי שהם יזכירו לי את עצמי. את הילד שהייתי כשגרתי בגילה.

מעבר לכביש היה בית ספר נוסף, תיכון בויאר. ושם היו בנות. לפעמים היינו רואים בנות בתחנה. ופעם בשנה, בראש חודש אדר, היינו שרים ורוקדים, מש, מש מש מש, ועושים מין רכבת כזאת ארוכה, עד שמישהו, מספיק אמיץ, היה יוצא מבית הספר, וגורר אחריו את כולם! ויחד היינו חוצים את הכביש, ונכנסים לתוך בויאר! ושם בבויאר ראינו בנות, ולא סתם בנות, בנות חילוניות.

אני כל כך אוהב את ירושלים, פעם הברזתי מבית ספר לכמה שעות, ונסעתי באוטובוס לעיר, לתו השמיני, כדי לקנות דיסק של נירוונה, ובדרך חזרה לבית הספר, עמדתי בגשם, ברחוב יפו, וחיכיתי לאוטובוס, ופתאום הגיע איזה משוגע אחד, וירק עליי, ממש בפרצוף, אני לא יודע למה הוא ירק דווקא עליי, היו שם מלא אנשים. אני זוכר את הרוק שלו על המשקפיים שלי, והייתה שם אישה שאמרה, מה זה! מה זה! היה איתי שם חבר אחד, שקראו לו אליאור, והוא צחק עליי בזמן שניגבתי את הרוק. אני עד היום כועס עליו בגלל זה, למרות שהוא ביקש סליחה. אחר כך האוטובוס שלי הגיע, ואני עליתי עליו, נסעתי חזרה להימלפרב. ובדרך הייתי כל כך עצבני. היה לי דיסקמן אדום של קוקה קולה, ודיסק חדש של נירוונה. כל הדרך לבית הספר הקשבתי לדיסק. ומאז אני לא יכול לשמוע אותם. סתם להקה מסריחה עם שירים מעצבנים.

בקיץ שבין כיתה ט' לי', אחות של שחר נגארי נרצחה בפיגוע. שירי היפה והחכמה. אוטובוס התפוצץ בצומת פת. אני יודע שזה קרה אבל אני לא זוכר את זה. אני לא זוכר שדיברנו על זה בכלל. באותו הקיץ התאהבתי גם בנערה הכי יפה בירושלים. אהבתי אותה כל כך. היינו יחד שלוש שנים, און אנד אוף. פעם, ביום ההולדת שלה, שרתי לה את השיר של שלמה ארצי – "וביחד נזדקן", וראיתי במבט שלה בעיניים, שהיא חושבת שאנחנו נזדקן דווקא בנפרד. איזה חיים.

בכיתה י"א מרסל לזובסקי הציע לי לבוא איתו לסליחות בחסידות גור, בשכונת רוממה, אז הלכתי איתו. למרות שעוד כעסתי עליו על מה שהוא עשה לי בבר מצווה. אני זוכר שעמדנו שם ביחד, בתוך ים של מגבעות שחורות, וביקשנו סליחות ורחמים. זה היה מבהיל, אבל גם מיוחד. לפני שבע שנים מרסל הלך לעולמו, ורק אז גיליתי שהוא עזר לאימא שלי, כלכלית, ותמך בה, ברגעים מאוד קשים שלה מבחינה כלכלית. איזה איש טוב ומתוק.

אני כל כך אוהב את ירושלים. כמה שבועות לפני שיצאתי לקורס קצינים, יצאתי לדייט ראשון עם בחורה ששמה שירה, חיילת צעירה מרעננה, רזה ויפה, עם תלתלים. יצאנו להצגה בתיאטרון ירושלים. לפני ההצגה לקחתי אותה לפסל המוזר הזה מבטון, וסיפרתי לה מה קרה לי שם כשהייתי ילד. היא לא ממש התרשמה מהסיפור. אבל שלוש שנים אחר כך הצעתי לה נישואים באותה רחבה ממש, והיא הסכימה. ועד היום אנחנו נשואים, באהבה ובשמחה ובשלום. אחרי החתונה גרנו בירושלים כמובן, בדירה יפה ברחוב הרב ברלין שלושים. שירה למדה בבצלאל להיות צורפת. אני למדתי קולנוע בתלפיות. בין המוסכים. התוכנית שלנו הייתה פשוטה – להזדקן ביחד, בירושלים היפה. אני הרי ירושלמי מבטן ומלידה, ולנצח נצחים, ולדורי דורות.

אבל אז, בשנת אלפיים וחמש עשרה, עברנו לתל אביב. עברנו לשנה אחת. שירה רצתה לעשות סטאז' אצל איזו צורפת. אני חשבתי שיהיה נחמד לגור קצת ליד הים. גרנו בדירה קטנה, בלי מזגן! בכרם התימנים. בשנה הראשונה בתל אביב אבא שלי הלך לעולמו. בשנה השנייה בתל אביב איבדנו תינוק בלידה שקטה. אחר כך התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, תואר שני בספרות. ואז נשארנו עוד קצת. כי היה לנו טוב. ובינתיים נולדו לנו שלושה ילדים. ובתל אביב יש וייב, ויש אנשים יפים, ובתי קפה, ומסיבות, ושבילי אופניים, ועירייה מתפקדת, וים כחול, אז אנחנו שם, וטוב לנו. טוב לנו, ואנחנו מתגעגעים.

וזה נכון, שגם מחוץ לירושלים, יש ילדים ששורפים יערות, שמסתדרים בחבורות, וגם מחוץ לירושלים גונבים מכוניות, ויש משוגעים שיורקים על אנשים ברחובות, ובתי ספר עם בנות חילוניות, גם מחוץ לירושלים יש פיגועים שאפשר להדחיק עמוק, יש חרדים, ובנות עם תלתלים, ופסלים מבטון. אבל הסיפור שלי, של החיים הקטנים שלי, כרוך בעיר המופלאה והטובה הזאת. ואני אוהב את העיר הזאת. בכל ליבי ומאודי. אני אוהב אותה גם מרחוק. 

rachelm@makorrishon.co.il