לפני שבועיים לקח אותי חברי הטוב שרול - שכותב כאן במוסף את מדור המוזיקה - להופעה של תומר ישעיהו בבארבי. האמת היא שאני לא מצוי עד כדי כך ברפרטואר העשיר של ישעיהו, אבל את האלבום האחרון שלו, ״בשיחות עם עצמי״, אהבתי מאוד. במיוחד את השיר ״כשהייתי בגן עדן״, שהוא לטעמי יצירת מופת של ממש, בעיקר טקסטואלית. ההופעה הייתה נהדרת, בהופעות אני אוהב להסתכל על הקהל, וראיתי שיש לישעיהו את הדבר הפלאי הזה שכל אמן היה רוצה - גרעין קשה של אנשים שהולך איתו וילך איתו. לא משנה מה. באש ובמים.
לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף באיזה ערב שירה בירושלים. כדרכי הגעתי מוקדם, ובחדר האמנים פגשתי את שאר המשוררים והמשוררות וגם את ישעיהו, שהיה אמור להופיע בין הקריאות. אני זוכר אותו יושב בפינת החדר, שקט, מופנם, לא מתערבב. היה לו שיער ארוך ופרוע והוא נראה לי קצת עצוב. מאז ועד הבארבי בשבוע שעבר לא ראיתי אותו, ומה יש להגיד. אנשים עוברים שינויים בחיים, ובהרגשה שלי היה מרחק רב ביותר בין תומר ישעיהו ההוא, הכבוי לכאורה, בפינת חדר האמנים בערב השירה הירושלמי, ובין תומר ישעיהו המואר והזורח שהופיע על במת הבארבי.
| צילום: איור: נעמה להב
כמה ימים אחרי ההופעה עלה לאוויר פרק של ההסכת 1+1 של אסף ליברמן, שבו אירח את ישעיהו. מטבע הדברים, חלק נכבד מהשיחה עסק בכך שישעיהו חזר בתשובה לא מזמן. ממש. כיפה, ציצית, תפילות בבית כנסת, מיחם בשבת והכול.
הכי מעניין
שנים אני ״חוקר״ סיפורי תשובה. לא מוגזם לומר שזה אחד העניינים שהכי מעסיקים אותי, בחיים וביצירה. זה כמובן קשור לכך שהוריי חזרו בתשובה, אבל לא רק. חוזרים בתשובה מחזיקים איתם איזה סוד. לא תמיד הם בעצמם מודעים לו או מפענחים אותו. אבל איך שלא הופכים את זה, יש משהו מסתורי, חידתי ולא מובן בזה שאדם קם בוקר אחד ומקבל על עצמו עול תורה ומצוות, גם אם בתהליך הדרגתי. אבל לא על הסוד הזה אני רוצה לכתוב הפעם, אלא דווקא על הדרך שבה סופרה החזרה בתשובה בתקשורת ובתרבות הישראלית. ואני בכוונה כותב סופרה בלשון עבר, כי להרגשתי מתרחש שינוי צורני בסיפורי חזרה בתשובה. שינוי שבא לידי ביטוי מובהק בשיחה של ליברמן וישעיהו אבל כמובן מעיד על רוח התקופה ועל הלכי רוח רחבים ועמוקים יותר שנושבים במהות של הישראליות.
עוד כתבות בנושא
שני שירים נכתבו על חוזרים בתשובה בשנות השמונים, רגע אחרי גל התשובה של מלחמת יום כיפור: ״הוא חזר בתשובה״ של אריק איינשטיין ו״היא חזרה בתשובה״ של מתי כספי. שניהם שירי אבל ויגון במובן הכי בסיסי. ככה זה היה אז. חזרה בתשובה סומנה כטרלול במקרה הטוב וכאובדן של ממש במקרה הרע.
אני זוכר ריאיון איקוני של אורי זוהר אצל יעל דן, שמופיע ביוטיוב לדעתי. אני זוכר איך יעל דן נחמדה לרב אורי, ואפילו שואלת שאלות מתעניינות וסקרניות, אבל לא מצליחה לגשר ולו לרגע על הפער בינה ובין המרואיין שמולה. תהום פעורה בינה, החילונית, ובין אורי זוהר, הדוס החוזר בתשובה. הוא מצידו מרביץ בה דברי תורה, מוסר והשקפה, וכולו חדור מטרה להחזיר אותה ואת עם ישראל כולו בתשובה שלמה.
בשנת 2026 משוחח תומר ישעיהו, החוזר בתשובה, עם אסף ליברמן, המראיין החילוני, ושום תהום לא פעורה ביניהם. אין שם עימות פולמוסי ולא נימה של קינת אבל ולא קרבות של מי צודק ומי טועה. ישעיהו לא מתבצר בעמדת המוכיח בשער, וליברמן לא מתייחס אליו כאל מי שאיבד את שפיותו. יש שם רק מפגש בגובה העיניים ושיחה שאולי נשמעת כמו שיחה על חזרה בתשובה, אבל באמת היא שיחה על אמנות ועל החיים.
ליברמן מצידו ייצג את השיח הישראלי החדש בכך שבקלאס ובאפס מאמץ הוא הצליח לגרום למאזין להבין שחזרה בתשובה בעיניו היא בחירה קיומית לגיטימית, ואולי אפילו טבעית, בתוך המרחב המורכב של ימינו. הישראליות השורשית של ליברמן לא נבהלת מציצית וכיפה. היא מחפשת אמת, ואם היא מוצאת אותה בשירים היא נשארת להקשיב, גם אם המעטפת החיצונית עלולה להיתפס כמאיימת. וישעיהו מצידו לרגע לא הרגיש צורך להסביר את עצמו יתר על המידה. הוא לא עולה על בריקדות של הטפת מוסר, אלא להפך. הוא מייצג איזו פשטות ערטילאית, ואיזה שקט פנימי אולטרה־אינידווידואלי. תומר ישעיהו ואסף ליברמן הציגו דגם חדש של שיח ישראלי, ולנו לא נותר אלא לעשות כמוהם.