בין מטח למטח מצאתי מרווח נשימה ונסעתי לזכרון־יעקב. בימים אלה קשה לצאת מהבית, אבל התירוץ הפעם היה טוב: פגישה עם תומר ישעיהו לרגל אלבומו החדש, "בשיחות עם עצמי״. השיחה שלנו התחילה בעמידה קצרה במטבח בעוד תומר מערסל את המצטרפת האחרונה למשפחה, יעל אורה, רק בת שלושה חודשים. "אנחנו משתדלים להעסיק את עצמנו ואותם, או את עצמנו באותם", הוא מגדיר את ההתמודדות שלו ושל אשתו הצלמת ענבל איל ושל הילדים, נוכח הימים הללו. "רצים לממ״ד מתי שצריך. אני משתדל לא ליפול לייאוש. ממש מחזיק את עצמי לא ליפול, מנסה להביא מחשבות טובות לראש. חוסר מעש לא מועיל לי. יש כל כך הרבה רגעים ביום שמזמינים את הייאוש הזה, ומדי פעם גם אני נופל אליו, שעה־שעתיים ביום. בעיקר בצהריים. אבל בסוף זה עובר".
האלבום הוא יצירה משפחתית ממש: העטיפה היא פרי ידיהם של ענבל ושל נח, בנם הבכור. "היא הגיעה כשהאלבום כבר נכתב", מספר ישעיהו. "נח קם בבוקר וצייר עם אימא שלו, שהלבישה אותו בחולצה גדולה שאפשר ללכלך, והוא הרגיש כמו צייר צרפתי. כשראיתי את הציור ידעתי שזה זה. זה מה שאני מרגיש. ראיתי שם כל כך הרבה. קיבלתי כמובן אישור מהיוצרים".
ערוץ משלי. ישעיהו בהופעה | צילום: צילום מסך
הוא עצמו היה הכוח העיקרי בהפקה המוזיקלית. "ניגנו איתי כמובן החברים שכבר הולכים איתי דרך", הוא מספר. "הם מוכשרים מאוד ומאוד עוזרים, וכל אחד מפיק בדרכו. אני מקבל הרבה מאוד עזרה במישורים האלה. אבל למדתי במשך השנים לקבל את זה שיש לי ערוץ משלי, שקיבלתי איזו מתנה, שאני יודע להתכוון, שיש לי גישה לכל הסיפור הזה של הפקה או סאונד, ושל הגיטרות שאני מאוד אוהב".
תומר ישעיהו, בן 36, גדל ברעננה. מגיל צעיר כבר אחז בגיטרה והיא איתו מאז, לצד כלים נוספים, ובהם הבוזוקי ("זה מסבא שלי, עליו השלום. אין לי שורשים יווניים, אבל הוא אהב את אריס סאן. זה מין גשר יפה כזה, יחד עם אלביס פרסלי ודקלון. הטקסטים והאומנות והדרך הישראלית השורשית הזאת תמיד באו אליי מאמנים מקומיים"). הוא שירת בלהקת הנח"ל, ליווה על הבמה מוזיקאיות כמו נרקיס ומיקה קרני, הפיק לג׳יין בורדו ודניאלה ספקטור ואפילו השתתף בעונה השביעית של כוכב נולד.
ב־2016 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "אופניים חשמליים", ומאז הספיק להוציא עוד כעשרה אלבומים ומיני אלבומים, עם השירים "זמן פריז", "שיר של קיץ", "סוסים יפים" עם דויד ברוזה ועוד רבים שכבשו את הרדיו הישראלי. הקהל גם הגיע להופעות, מעין מיקס של יוונית, רוקנרול ומזרחית. כי כזה הוא ישעיהו: סינגר־סונגרייטר ישראלי ייחודי בנוף האינדי, שיודע להביא את הלב ביצירה שלו בלי לסווג אותה בכוח לז׳אנר מסוים. ועדיין, כשאני שואל מי השפיע עליו הוא מזכיר את אהוד בנאי, אביתר בנאי, ברי סחרוף, ארז לב־ארי ועמיר לב - "בשלב מאוחר יותר. יש לנו גם היכרות אישית והוא ליווה אותי, הוא החילוני הכי דתי שאני מכיר, איש ויוצר נפלא".
ברשתות החברתיות הוא לא נוכח כמעט. ״אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, את הבית שלי, את החלקה הקטנה שלי", הוא מסביר, "וכל הדברים האלה לרוב מתנגשים עם להיות אמן, כזה שצריך להיות כל הזמן בחוץ. בסופו של דבר אני לא רוצה להיכנס לזה. אם אני נכנס זה ממלא אותי ואין לי כלים, אני חלש מול זה. אז ענבל עוזרת - אני כותב את הטקסטים והיא פשוט מעלה אותם. אבל, נגיד, אני לא נמצא בקבוצת העדכונים של מכירת הכרטיסים, ההופעות וכל זה. מי שעובד איתי היה רוצה ממני הרבה יותר, אבל זה לא מתאפשר לי כרגע. לפני האלבום הזה חשבנו על מופע לציון עשור לאלבום הראשון, אבל אני לא יכול לעשות מופע כזה. אני מרגיש שזה יתחום אותי, וזה גדול עליי, להיות מתוחם".
אתה לא טיפוס נוסטלגי?
"אני מאוד נוסטלגי, לפחות ככה אמרו עליי", הוא צוחק. "לפרקים אני מאמין בזה קצת. אבל בגדול - לא. הציעו לי נגיד להוציא אוסף תקליטי ויניל של האלבומים שלי, ולא התעניינתי בזה. מה שכן, חשבתי לקחת הקלטות מהופעות חיות וביצועי אולפן שעשיתי במהלך השנים וצברתי בצד, וליצור אלבום משולש כזה, 40 שירים, מלא דברים שלא נכנסו בעבר ועוד".
צילום: אריק סולטן
אתה אוהב להופיע?
״זאת הפרנסה שלי. אני עושה גם סדנאות כתיבה, אבל זאת השלמת הכנסה למוזיקה עצמה ולהופעות. הרבה זמן הסתובבתי בארץ עם הופעת סולו. היו שירים שהביאו איזה שיא והקהל בא. אבל אז סגרנו הופעה בבארבי עם להקה - ולא נמכרו כרטיסים. זה היה כל כך קשה, אפילו שמבחינתי להופיע לעשרים איש זה מעולה, אבל זאת הפכה להיות סחבה כזאת על הנפש, בעיה של אמצע הקריירה. מהשיא הזה הייתה תחושה של ירידה, יחד עם המצב מאז 7 באוקטובר, ובדיוק באותה הנקודה נולד נח, הבן הראשון שלנו. כל הדברים האלה הציבו מולי מראה שכמו אמרה לי: אתה צריך למצוא לך נתיב חדש, תודעתית".
מכה קשה בכנף.
"קשה מאוד. הרמתי טלפון לאהוד בנאי, שחיכיתי להזמין אותו להתארח אצלי עשור אם לא יותר, ואמרתי לו שביטלנו. מתוך המקום הזה אמרתי למנהל שלי: תקפיא הכול, אני לא יודע איפה אני, אין לי מושג, אבל יש לי איזו קריאה פנימית לטפל בעצמי. הייתי במצוקה עם היצירה, ולא יכולתי להתמסר למצוקה הזאת, כי יש לי משפחה, אני חייב לצאת ולפרנס. ואז, באמת - ואני לא מבין איך כי זה בדרך כלל קורה אחת להמון זמן - האלבום הזה נפל עליי בתוך חודש".
באמת?
"כן. בדרך כלל אני שוהה עם הטקסטים ועובר עליהם, אבל הפעם, אמרתי לעצמי: אתה משחרר. הייתי הולך פה בשמורת טבע, לא רחוק מהבית. קם בכל בוקר בשש, שש ורבע, הולך שעה ופשוט אומר לעצמי המון דברים. מה שהייתי זוכר הייתי כותב בבית. יום למחרת, חוזר חלילה. אחרי שבועיים־שלושה כבר הייתה לי ערמה כזאת שהתחלתי לערוך ממנה, להרכיב, ואחר כך תפסתי גיטרה, והאלבום הזה פשוט נוצר. באורח פלא גם ההפקה והמנגינות הגיעו בחודשיים״.
זה חיכה בפנים לצאת ולהשתחרר?
"כן. לפעמים, כשאתה לא שם לב, האבסורד פשוט אוכל אותך מבפנים, ואומר לך, קדימה, להשתנות, לקחת צעד קדימה, להיות אמיץ! זה עניין של התבוננות, ופתאום אחרי שסיימתי את האלבום הבנתי שאני מתקרב עוד יותר פנימה".
השינוי הפנימי הזה ניכר גם כלפי חוץ. בתמונות שעולות בחשבונות של ישעיהו ברשתות החברתיות לאחרונה הוא נראה עם כיפה לראשו, לא קטנה ונסתרת אלא גדולה ונוכחת. ההתקרבות הזו התחילה "בהדרגתיות", הוא אומר, "אבל התהליך הבשיל באלול שעבר. בתוכי לא ידעתי מה לעשות. הבנתי שיש לי קריאה פנימית, שהחיים שלי צריכים להשתנות ושאני צריך עזרה. חיפושים, יוגה, בודהיזם ורוח תמיד היו חלק מחיי, גם היהדות, אבל לא כמו היום. שום דבר לא החזיק אותי. בסוף לא מצאתי משהו שמפייס אותי ומחזק אותי יותר מהלימוד היהודי. אז אחרי שסיימתי אלבום לקחתי את ענבל אשתי לאיזה בית קפה פה בבנימינה, הזמנו קרואסון וקפה, עמדתי מולה ואמרתי: הולך לבוא שינוי גדול".
לא שיחה סטנדרטית בבית קפה.
"כן, ועם דמעות בעיניים. באותה התקופה בכיתי כל הזמן. נפרדתי מחשבתית ממקום שהייתי בו, ונורא־נורא פחדתי, כי מצד אחד לא ידעתי לאן הולכים ומה עושים ומצד שני ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות, מעין הכרח פנימי כזה, אתה מבין? משהו מבפנים, שאין לי בשבילו מילים. אולי קצת: להתקרב ולהקריב. להקריב משהו מהחופש הזה שאני חי בו".
זה דבר חזק להבין.
"היום אני יודע שאני רוצה להתחייב. היהדות מחייבת. זה מה שאנחנו מביאים ליקום הזה. וזה נפלא ומדהים. וכמובן, יש המון מאבקים. אבל כשישבתי שם בקפה מול ענבל, היא הסתכלה עליי, ואני כמו ביציאה מהארון, במין וידוי: 'אלך לבית כנסת, אתפלל שלוש פעמים ביום, אני רוצה ללמוד, אחבוש כיפה על הראש'. עד עכשיו אני מברר את זה. מתפלל פה, לא רחוק, בבית כנסת של מרוקאים, לומד את הדברים בקצב שלי".
מלווים אותי. אהוד בנאי, ברי סחרוף ועמיר לב | צילום: גילי יערי - פלאש 90, חיים גולדברג - פלאש 90, תומר גינת
הכיפה נוכחת מאוד. בתור חובש כיפה גדולה, אני סקרן בעצמי: איך אתה מרגיש איתה?
"חיפשתי כיפה שתתאים לי, והעברתי לא מעט שעות בחיפושים באינטרנט עד שמצאתי. כשהתחלתי הרגשתי מוזר. עד עכשיו, האמת. אני לא ממש מסוגל לדבר על זה. בהתחלה צעקו מהקהל, אחר כך ראו שאני לא כל כך בעניין ולא כל כך מגיב, ושחררו. חברים מתקשרים מדי פעם ושואלים: תגיד רגע, ומה עם שמירת נגיעה, ושני כיורים וכל זה? ואני רוצה לומר, רגע, יש פה תהליך אישי, פנימי, אינטימי, אני בעצמי עדיין באיזו מבוכה".
משפחה היא ערך חשוב תמיד, ובמיוחד במהלך חזרה בתשובה. אתה מרגיש שיש הבנה של הדרך שלך מהצד השני?
"תראה, אני חושב שהצד היוזם הוא גם הצד המתפשר. אני חייב לגלות בעצמי צד פשרני, אבל מהמקום החזק, לא מהמקום החלש. ואני גם אומר לעצמי: אם כל הדבר הזה אמת - ואני בפנים מרגיש שזאת אמת, וכשאני קורא אני מבין שזאת אמת, ואני בוחר בדרך הזאת, אם זאת האמת - יהיה בסדר. זה יסתדר".
להעסיק את עצמנו ואותם. משפחת ישעיהו | צילום:
האמת הזו נוכחת מאוד באלבום "בשיחות עם עצמי", עם פנייה לאבא שבארץ ובאופן ברור גם פנייה לאבינו שבשמיים. זה מובהק במיוחד בשיר "אל תביא אותי", שלקראת סופו מרפרר לברכות השחר: "אל תביא אותי לידי ניסיון שהוא לא שלי / כי הוא לא שלי".
אנחנו ממשיכים ומעמיקים לשיחה על נבואה, שורשים, עבודת השם ועוד עומקי עומקים. "הרוח חייבת את הקרקע", אומר ישעיהו, ואני משלים במשל מוזיקלי, אומר שזה כמו ג'אז: צריך משהו כדי לאלתר ולפרוח עליו. "אני אופטימי מאוד", הוא מספר לי. "גם לגבי מה שאנחנו עוברים, מ־7 באוקטובר ועד עכשיו. דברים זקוקים לשינוי.
"יש שינוי קולקטיבי שמשפיע על האישי, ואני רוצה להמשיך לדייק את המקום שלי. הדיוק הזה מביא אדוות למה שאני עושה בחיים. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, ומקווה שיהיו לי הכלים. שאקבל כוח להתמיד. לדעת שזאת הדרך שלי. כי כל הזמן עולה הספק. וכנראה הספק הזה הוא שמזרים לשם חמצן ומים. אני מבין שהמאבקים הם אלה שבעצם פותחים עוד שער ועוד שער".