השבוע, תוך כדי שוטטות ביריד שבוע הספר, עברו לי בראש כל מיני זיכרונות שלי שקשורים בספרים, בסיפורים ובסופרים. הזיכרון המוקדם ביותר הוא הציורים המיוחדים בספרים של דוקטור סוס שאימא שלי הייתה קוראת לנו בילדות. בצעירותה הביאה מארה״ב כמה ספרים שנשארו איתה עד שהפכה לאימא. היא הייתה קוראת לנו אותם באנגלית ומתרגמת. הספרים האלה הלכו והתיישנו ופה ושם קיבלו חיזוקים בסלוטייפ אך נשמרו היטב.

אבא שלי היה לוקח אותנו ליריד שבוע הספר החרדי, שהיה מתקיים ברחבה מחוץ לסנטר 1 בירושלים, וזו זכורה לי כחוויה טובה. שנה אחת הוא קנה לי את הספר ״זירות חיי״ של ר׳ רפאל הלפרין ז״ל וקראתי אותו ישר והפוך. אני ממש זוכר איך לאורך סיפור חייו, הלפרין ממש טרח והתאמץ לכתוב אחת לכמה עמודים שלמרות פיתוח הגוף, השרירים, העסקים והתחרויות מסביב לעולם - הוא תמיד נשאר בן תורה, צדיק, תמים, חרדי וישר דרך. הספר עבר בין כל ילדי הכיתה שלי בזמנו שפנטזו בעקבותיו על קוביות בבטן וניצחונות היאבקות הירואיים. למיטב ידעתי איש לא הגשים את החלום.

ספריית התלמוד תורה שלנו הייתה חדרון קטן עמוס בספרי זרקור. אני זוכר שאהבתי במיוחד ספר אחד, ״מלכודת״, מאת מיכאל בן־צבי, ואת הקלאסיקה ״הנערה שברחה מהמנזר״ של שמואל ארגמן. מסביב כמעט כולם קראו את ״ילדים מספרים על עצמם״ של חיים ולדר, וגם אני. בהפסקה אחת מישהו אמר שזה לא באמת הילדים שמספרים על עצמם, אלא ולדר בעצמו ממציא את הסיפורים ומלביש אותם על כאילו־ילדים, ואני התבאסתי כי חשבתי אולי גם לכתוב סיפור משלי ולשלוח לו יום אחד.

בבוקר אחד, בהסעה בדרך לישיבה קטנה, שמעתי באוזניות את ״נרקוד נשכח״ של שלמה ארצי ואת השורה ״בספר שאני קורא גם ג׳ורג׳ זרוק דפוק״, אז הלכתי בצהריים לסטימצקי ברחוב כנפי נשרים ושאלתי את המוכר, תגיד, יש לך מושג למה מתכוון פה המשורר? והמוכר חייך בשביעות רצון ושלף את ״דפוק וזרוק בפריז ובלונדון״ של ג׳ורג׳ אורוול. שאלתי אותו כמה זה עולה והוא חשב רגע ואמר, קח. זה מתנה ממני.

והייתה ההליכה הלילית ההיא לכותל, ועל ספסל ברחוב שמואל הנגיד מצאתי את "המצאת הבדידות" של פול אוסטר ולקחתי אותו איתי לישיבה וסיימתי אותו מכריכה לכריכה כבר באותו הלילה. ובחורף שאחריו קניתי ביד שנייה את כל ספרי פול אוסטר, וקראתי את כולם. ובאותו החורף בדיוק, ממש במקרה, ראיתי על לוח מודעות ליד גן הפעמון שפול אוסטר יהיה אורח כבוד בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים. רשמתי לעצמי את התאריך, נסעתי במיוחד ונכנסתי ואף אחד לא ביקש ממני כרטיס למרבה המזל, כי לא היה לי. ישבתי איפשהו בשורה 12 והקשבתי לשיחה שלמה שלו עם דויד גרוסמן וקובי מידן שהתנהלה כולה באנגלית, ולמרות שלא הבנתי מילה הרגשתי רוממות רוח מיוחדת בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.

את ״מקימי״ של נועה ירון קראתי שלוש פעמים ברצף בפנימיית הישיבה. הרגשתי שזה הספר הכי קרוב אליי ואל הסיפור שלי ושל המשפחה שלי. היה מרחק רב בין העלילה של הספר לעלילת חיי המשפחה שלנו, ועדיין היה איזה דוק דומה של שפה, של הלך רוח. ושוב חשבתי לכתוב סיפור בעצמי. ובינתיים הצטבר תור של חברים ששאלו ממני את ״מקימי״ ואני זוכר במיוחד את חבר שלי, מזרחי, מחזיר לי את הספר אחרי ימים אחדים ואומר, קראתי עד הקטע שבו היא מתחילה לחזור בתשובה והפסקתי, משם זה כבר לא מעניין.

יש לי עוד אינספור זיכרונות ספרותיים כאלה. יכלה המקום בטור והמה לא יכלו. הכול זז, הכול מתקדם ומשתנה, אבל באופן כלשהו הכול גם נשאר במקום. ספר, יש בו בחינה של נצח. והיום עקיבא שלי קורא בספרי דוקטור סוס שהיו של אימא שלי בתור נערה ואחר כך שלנו בתור ילדים. רפאל הלפרין נפטר לבית עולמו, רשת האופטיקה שלו חיה וקיימת ועוד לא קם מתאגרף חרדי אחד אחריו. חיים ולדר התאבד אחרי שכמה וכמה ילדים בסוף כן סיפרו על עצמם. הספר של ג׳ורג׳ אורוול עדיין מונח על מדף הספרייה שלי, למרות שאף פעם לא סיימתי לקרוא אותו.

לפני שנתיים שמעתי שפול אוסטר חלה בסרטן. שלחתי הודעה באינסטגרם לאשתו הסופרת סירי הוסטוודט: סירי היקרה, שמי עדן אביטבול, אני משורר ותסריטאי מישראל. מתפלל להחלמתו של פול ומקווה לשמוע חדשות טובות. בזכות פול אני כותב. רפואה שלמה ממני והלוואי שניפגש בישראל יום אחד.