רננה אהובתי, בכורתי. אם הייתי צריכה לבחור איזה סיפור אני רוצה לספר עלייך, הייתי מתקשה לבחור רק אחד.

לאורך השנים היו כל כך הרבה רגעים בהם הסתכלתי עלייך בהשתאות. ראיתי ילדה שמצליחה, למרות הפחדים והקשיים הרבים שפגשו בה בדרך. ראיתי אותך הופכת לנערה מרשימה וכעת אני רואה לנגד עיניי את הנערה הזאת הופכת לאישה צעירה ומיוחדת. כזו שיודעת להציב לעצמה מטרות, לעבוד קשה כדי להשיג אותן ולא להיכנע אף פעם למה שמצופה ממנה או לאיך שהחברה מתנהגת. כזו שלא מוותרת לעצמה, שנעה בעולם בקצב המיוחד שלה ואף פעם לא מאבדת את הרגישות והטוב שבה כלפי חברות, חברים והסביבה שלה.

אם יש משהו שאני חושבת עליו דווקא עכשיו, לקראת סיום פרק משמעותי כל כך בחייך, הוא שלא רק אני צפיתי בך גדלה, אלא גם את צפית בי. אנחנו רגילים לחשוב שההורים הם שמלווים את הילדים במסע שלהם, אבל האמת היא שהמסע הזה מתרחש בשני הכיוונים. מרגע שנולדת הפכת אותי לאמא, אף שלפנייך לא ידעתי שהיכולת הזו קיימת בי בכלל. כל מה שאני יודעת על אימהות התחיל ממך. איתך חוויתי בפעם הראשונה דאגה בלי סוף, גאווה שאי אפשר להסביר במילים ותחושה מופלאה של אהבה שלא דומה לשום דבר אחר.

מתי זה קרה?

במשך השנים עברנו רגעים לא פשוטים יחד, וכל אחת לבד. עברנו תקופות שאילו יכולתי לבחור, לעולם לא הייתי בוחרת בהן למסע של חיי ובטח לא של חייך. כמו כל אמא ייחלתי לך ולאחייך ילדות תמימה וקלה, כזו שלא מתרסקת מול המציאות ומגיעה לתהומות ולכאבים בלתי סבירים. אבל לא אני בוחרת את מסע החיים שלנו ולא את מהמורותיו ואתגריו, ובתוך כל הכאב שחווינו אני נדהמת לראות איזו גדולה את בוחרת להיות ובאיזו גבורה את מנתבת את עצמך הלאה ולמעלה, במאמצים מעוררי השראה.

השנה האחרונה נתנה לי הזדמנות מיוחדת להתבונן בך. לראות את ההשקעה, ההתמדה, האחריות והנחישות שלך. לראות את הבחירה שלך שוב ושוב לראות גם בקשיים אתגר שאת נכונה לו.

לא פעם הסתכלתי עלייך מהצד ותהיתי מתי בדיוק זה קרה. מתי הילדה הקטנה שלי הפכה לאדם שאפשר לסמוך עליו. לאדם שלוקח אחריות על החיים שלו. לאדם שיודע לקום בבוקר גם כשקשה, להמשיך גם כשלא הכול מסתדר, ולשאת על כתפיו יותר ממה שאנשים סביבו בכלל רואים שהוא סוחב.

אני גאה בהישגים שלך, אבל הרבה יותר אהיה גאה בדרך שלך. ביושר, בטוב הלב, באכפתיות כלפי אחרים וביכולת שלך להתמודד עם החיים גם אם לא תמיד בקלות.

זו קלישאה לעוסה, אבל אני מקווה שאת מאמינה לי כשאני אומרת לך שהחיים אינם נמדדים רק בציונים, בתעודות או בהצלחות שאפשר לתלות על הקיר. הם נמדדים בדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו, ביכולת שלנו להישאר בני אדם טובים גם כשכל הסיבות שבעולם מוכיחות לנו אחרת. במקומות האלה, רננה שלי, את מצליחה לרגש אותי פעם אחר פעם.

הראשונה שבחרה בי

אני יודעת שלא קל להיות הבכורה. להיות הראשונה שהופכת אותנו להורים. הראשונה שדרכה למדנו גם אנחנו להיות מי שנהיינו. בלי ששמת לב, סללת דרך לאחים שבאו אחרייך. הרבה מהדברים שנראים היום מובנים מאליהם במשפחה שלנו התחילו בעצם ממך.

ולצד כל מה שלמדת מאיתנו, אני רוצה שתדעי כמה אנחנו למדנו ממך. למדנו על התמדה, על אחריות, על כוח רצון. למדנו שלפעמים צריך לתת לדברים זמן. למדנו שאנשים לא חייבים ללכת באותו המסלול כדי להגיע רחוק. למדנו לכבד את הקצב הייחודי של כל אדם.

עכשיו, כשאת מסיימת את כיתה י"ב ותקופה חדשה מתחילה, אני חושבת לא רק על מי שהיית אלא גם על מי שתהיי. אני לא יודעת בדיוק אילו שבילים תבחרי. יהיו כנראה החלטות גדולות, הצלחות מרגשות, אכזבות, התחלות חדשות, פרידות ומפגשים. יהיו ימים שתרגישי שאת כובשת פסגות וימים שבהם הדרך תיראה ארוכה ומבלבלת. אבל אני בטוחה שיש בך כל מה שאת צריכה כדי להתמודד עם הדרך הזאת. לא מפני שלא תפחדי, אלא מפני שכבר הוכחת, פעם אחר פעם שאת יודעת להמשיך גם כשאת מפחדת. וזה לא שלא יהיו קשיים, אלא שכבר הראית, לעצמך ולכולם, שאת מסוגלת ורוצה לצמוח מתוכם.

אני מקווה שגם בעוד שנים רבות, כשהחיים יהיו עמוסים יותר ועמוקים יותר, תמשיכי לשמור על הסקרנות שלך, על החמלה ועל היכולת לראות אנשים באמת. אלה מתנות נדירות, והן חלק ממה שהופך אותך למי שאת. אני רוצה שתדעי שהדבר שאני הכי גאה בו הוא לא מה שעשית, אלא מי שאת.

תודה שבחרת בי להיות אמא שלך. תודה לה' שאת הבת שלי. תודה על הגאווה, על הנחת, על הצחוק, על השיחות, על השיעורים שלימדת אותי בלי להתכוון ועל ההשראה שאת מכניסה לחיי.

ויהיו עוד עליות ויהיו עוד מורדות. יהיו תקופות שנדבר על הכול ותקופות שנדבר אולי פחות. זה טבעי, אבל יש דבר אחד שלא ישתנה לעולם: אני אהיה כאן. לא רק כאמא שמכוונת או מייעצת, אלא גם כמקום שיאפשר לך תמיד לחזור אליו. עם הצלחות ועם כישלונות, עם חלומות שהתגשמו ועם כאלה שעדיין מחכים.

אוהבת אותך תמיד עד אין קץ, אמא.

ואני בטוחה שגם אבא.