על ישראל להשתחרר מתסמונת הילד המצפה לאישור מההורה. המסקנה ממהלכיו האחרונים של נשיא ארה"ב טראמפ אינם צריכה להוביל לייאוש או כעס, אלא פיכחון: עלינו להיעזר באמריקה בכל מקום שניתן, אך לעולם לא להשליך את יהבנו הביטחוני והמדיני על כתפיו של איש, פרט לעצמנו.
עוד כתבות בנושא
לפני שבורחים בקלות יתרה להאשמות כלפי הממשל בארה"ב והמדיניות מול האיראנים, יש צורך לעצור ולשאול מה הלקח שעל ישראל ללמוד כאשר כותרות העולם מדווחות על הצהרתו הדרמטית של דונלד טראמפ לפיה "העסקה עם איראן הושלמה" וכי המצור הימי מוסר. כדי להגיע ללקח הנכון כדאי לשוב לשיעור יסוד ביחסים בינלאומיים. שיעור שרבים בימין הישראלי סירבו, ומסרבים גם היום, להפנים: בראש המעצמה הגדולה בעולם עומד מנהיג שחרט על דגלו את הסיסמה "אמריקה תחילה", אמר ובאמת מתכוון לזה. לטראמפ יש מצפן ברור, לפעמים ישראל על אותו המחט ולפעמים עלולה לכוון אחרת, זה לא אומר שצריך לזרוק את המצפן כשאין הלימה והמטרות שונות.
אני נזכר בטקס ההשבעה הראשון של טראמפ בינואר 2017. נכחתי שם בתוקף תפקידי כראש האגף לקשרי חוץ של מועצת יש"ע, כנציגם של תושבי יהודה ושומרון. מסביבי הייתה צהלה פנומנלית. אנשים רקדו ברחובות וושינגטון, שיכורים מתקווה, בטוחים שהנה הגיע מושיע שיגשים את כל חלומותיהם המדיניים של ההתיישבות ושל מדינת ישראל. היום, אותם אנשים מלאי ביקורת, כועסים ואפילו ממהרים למחוק מהרשתות החברתיות תמונות ישנות שלהם מחויכים לצד טראמפ. האופוריה התחלפה במפח נפש.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
חוסר העקביות הזה מצידנו עושה עוול קודם כל לאמת ההיסטורית: דונלד טראמפ היה ועודנו נשיא שהעניק לישראל סיוע חסר תקדים, אולי הגדול ביותר שידענו מנשיא אמריקאי כלשהו. העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונות ברמת הגולן, והחתימה על הסכמי אברהם ההיסטוריים, כולם רשומים על שמו והם שינו את פני המזרח התיכון לטובתנו. אך הטעות של הרוקדים אז והמוחקים היום נובעת מחוסר הבנה בסיסי: טראמפ פעל כך לא מתוך פילנתרופיה או ציונות עיוורת, אלא משום שבאותה עת, הדבר עלה בקנה אחד עם קור הרוח והאינטרס הלאומי המובהק של המדינה שעל שלטונה הוא מופקד.
כעת, כשטראמפ שואף לסיים במהירות את המלחמה האזורית כדי להציג הישג דיפלומטי מהיר לבוחריו בבית, סדרי העדיפויות שלו משתנים בהתאם. וכשאנו מביטים אל העתיד הלוט בערפל, ישראל צריכה להתכונן לשלושה תרחישים מרכזיים.
התרחיש הראשון הוא שההסכם יקרוס או יתברר כאחיזת עיניים. כבר עתה עולות סתירות קשות בין הפרשנות האמריקאית לאיראנית לגבי פירוק חומרי הגרעין והזרמת המיליארדים. אם חוסר האמון יכריע וההבנות הוושינגטוניות יתנפצו, אנו עשויים למצוא את עצמנו שוב בלחימה פעילה, ושוב הפעם תוך שותפות אינטרסים הדוקה וברית גלויה עם צבא ארצות הברית מול התמנון האיראני.
עוד כתבות בנושא
התרחיש השני הוא שההסכם, למרות החששות הראשוניים בירושלים, יתברר כטוב ומספק עבור ישראל. ייתכן והלחץ המדיני והתיאום הדרגים הגבוהים יובילו לכך שהמנגנונים האמריקאיים יכללו בסופו של דבר פיקוח הדוק, פירוק אמיתי של היכולות הגרעיניות ובלימה של פרויקט הטילים והפרוקסיז. במצב כזה, הארכיטקטורה האזורית החדשה תעניק לישראל שנים של שקט וביטחון.
אך התרחיש השלישי, והמפוכח מכולם, הוא זה שבו ההסכם יחתם ביום שישי בשווייץ אך ישאיר את ישראל חשופה לפגיעה, כשהאינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו נדחקו הצידה. במצב כזה, בדיוק כפי שעשינו בעבר לפני השמדת הכורים בעיראק ובסוריה, נדרש לפעולות עצמאיות והחלטיות. נצטרך להבהיר לידידתנו בוושינגטון שגם לנו יש קו אדום, וכי עם כל הכבוד ל"אמריקה תחילה" – ביטחון ישראל והישרדותה עומדים עבורנו תמיד במקום הראשון.
עוד כתבות בנושא
האמת פשוטה, ארצות הברית היא ידידתנו הגדולה ביותר, וטראמפ יכול להיות שותף אסטרטגי עצום, אך עלינו להשתחרר מתסמונת הילד המצפה לאישור מההורה. המסקנה ממהלכיו האחרונים אינה צריכה להיות ייאוש או כעס, אלא פיכחון: עלינו להיעזר באמריקה בכל מקום שניתן, אך לעולם לא להשליך את יהבנו הביטחוני והמדיני על כתפיו של איש, פרט לעצמנו.