אתיימר לכתוב ש״גיליתי״ את דוד שוקן הרבה לפני שהוא הפך ליקיר המגזר הדתי־לאומי. לפני חמישה חודשים חבר טוב שלח לי לינק ליוטיוב ובו שיחה בין הרב שמואל אליהו לדוד שוקן. החבר כתב: תקשיב בזמנך, שיחה מעניינת. יש תקווה. לסרטון היו אז 78 צפיות ושמרתי אותו להאזנה באחת הנסיעות הארוכות שלי. אחר כך קיבלתי אותו גם מאבא ומעוד חבר ומעוד אחד. כשפתחתי אותו שוב, בערך חודש אחר כך, הוא כבר צבר כמה אלפי צפיות ובפייסבוק שלי נתקלתי בלא מעט פוסטים שנכתבו עליו. אז הקשבתי.
אני חסיד גדול של מפגשים בין ניגודים, בין קצוות. אני מאמין בשיחה, מאמין בדיבור ומאמין גדול מאוד בסיפורים. לדעתי, לא משנה מהן דעותיך או מה המוצא הפוליטי שלך, ברגע שאתה פוגש אדם אחר, פנים מול פנים, ושניכם מספרים זה לזה על עצמכם ועל החיים ועל ההורים והילדים והעבודה והתחביבים והמוזיקה והאוכל וסתם מחשבות וכאבים - קורה קסם. משהו נפתח. משהו מתרכך. משהו פתאום נראה אפשרי. גם אם אין ביניכם דבר וחצי דבר, גם אם אתם התגלמות השוני עלי אדמות - לפתע סימני הקריאה מתעגלים לסימני שאלה, הנחרצות הופכת לספק, והספק הזה - שיש הרבה אנשים שחוששים ממנו - פתאום כבר לא מאיים כל כך. להפך. יש בו משהו נעים, פחות מתוח.
| צילום: איור: נעמה להב
כזו הייתה גם השיחה של דוד שוקן עם הרב שמואל אליהו. כל אחד מהם עשה צעד לקראת רעהו. הרב אליהו הרים את הטלפון הראשון והזמין את המפגש, שוקן נעתר להזמנה ושתי הפעולות אינן מובנות מאליהן. בעיקר מצידו של שוקן, שמעיד שאנשים רבים מהמחנה שלו מנתקים ממנו קשר בעקבות מסע ההיכרות הזה שהוא עורך בימים אלה עם המגזר הדתי־לאומי. אנשים שמאמינים לכאורה בשלום עם האויב הפלסטיני לא מוכנים לקבל בשום אופן שמישהו "משלהם" יוצא לשיחות ״נרמול״ עם הפאשיסטים מהשכונה ליד. פלא גדול.
הכי מעניין
מנגד, בשעת כתיבת שורות אלו הצטברו כבר יותר מ־100 אלף צפיות ביוטיוב לשיחה הראשונה בין הרב אליהו לשוקן, שהפך בינתיים לסלב־על במגזר הדתי־לאומי.
אני רוצה להתעכב על זה רגע: בעיניי הפתיחות הזו, המקסימה, והכנסת האורחים הזו, הן קצת על תנאי. יש קטע כזה לדתיים ולחרדים שהם נורא נלהבים ממחוות של רצון טוב ושל סקרנות לגביהם. בעומק, יש בזה משהו מאוד אנושי. אלה מעין אשרורים לצדקת הדרך. אנחנו כל כך אוהבים לפגוש ״מתפכחים״. המתפכחים הם בעצם ההוכחה החיה והבועטת לכך שאנחנו בעצם אלה שצודקים וצדקנו כל הזמן. הנה, עובדה. אפילו דוד שוקן בא!
היה לי חבר בישיבה שתלה בפנימייה תמונה של בוב דילן עטור בתפילין. כפי שאפשר להניח, לא בגלל דילן הבחור הזה הניח תפילין מדי בוקר בשחרית. ובכל זאת, הוא לא תלה תמונה של דילן עם גיטרה אלא עם תפילין. כי באיזשהו מקום עמוק בלב התמונה הזו הייתה בשבילו גושפנקה לכך ששני הדברים הלכאורה לא קשורים התיישבו לרגע.
סבבה. ועדיין, אני חושב שאפשר רגע לעלות כיתה ולנסות תרגיל מתקדם יותר בשיח ההדדי ובמפגשים בין הקבוצות בישראל. תרגיל שאפשר לעשות אותו בסשן מהיר של דמיון מודרך. אם ניקח את המקרה של דוד שוקן כאבן בוחן, המגזר הדתי־לאומי צריך לשאול את עצמו איך היה מגיב אם מישהו מתוכו היה עושה את הדרך ההפוכה ויוצא למסע היכרות עם מחוזות השמאל והפרוגרס האיומים והנוראים. איך היו מגיבים? האם היו מעריכים אותו על האומץ, על פתיחות המחשבה ועל הסקרנות, או שהיו צולבים אותו במעגל הפטריוטים הקרוב לבית?
עוד כתבות בנושא
מצד שני, מחנה השמאל החילוני־ליברלי, זה ששוקן בא ממנו וכעת מתקשה ליישם מולו את ערכי הפתיחות וחופש המחשבה, צריך לשאול את עצמו איך הוא היה מקבל לתוכו ״מתפכח״ מימין. האם בחשדנות צינית ובעוקצנות או בזרועות פתוחות ובכתבת שער קודרת במוסף הארץ? נסו לדמיין את טבח 7 באוקטובר קורה כשבנט מכהן כראש ממשלה. האם הדרישה ללקיחת אחריות, פיטורין לאלתר וועדת חקירה בלתי תלויה לא היו נשמעים השכם והערב מן הצד השני? נסו לדמות בעיני רוחכם את מפגיני ההתנתקות מפירים את הסדר הציבורי וחוסמים את המדינה לאורכה ולרוחבה במשך תקופה ארוכה - האם מישהו ממחנה השמאל היה מסנגר עליהם ש״אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי״?
מה שאני רוצה לומר לסיום זה שבסוף, מפגש הוא יפה ולעיתים אפילו מרגש. ועדיין, מפגש אמיתי לא חותר להכרעה, לשכנוע או להוכחה. מפגש אמיתי הוא בעצם הזדמנות הדדית לספר סיפור ושהצד השני יקשיב. אבל באמת.