אחת הביקורות החריפות ביותר שנמתחו בשנים האחרונות על עיתון הארץ פורסמה דווקא בתוכו. ב-13 בפברואר 2025 הודפס בעיתון מאמר קטלני ונוקב: "החד-צדדיות המחשבתית המוצגת בין דפי העיתון נהפכה מזמן למובנת מאליה", נכתב שם, "קוראי העיתון יודעים מה יהיה כתוב בו עוד לפני שהם פותחים אותו... יש מבין אנשי העיתון גם כאלה המתגאים בהרחקתם של כותבים בעלי 'דעות מסוכנות', שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה... עולה בי החשש שהעיתון שלנו, של המחנה הליברלי, הופך להיות עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת".
הכותב אף ציטט דברים שכתב גרשום שוקן, שהיה עורך העיתון במשך יותר מיובל שנים, לבנו הלל. "העיר תל-אביב בה נולדת; הקיבוץ בו נולדה דגנית (אשתו של הלל); הטכניון ובצלאל בהם למדתם וכל השאר קיימים מפני שהדורות הקודמים; הדורות של אוסישקין, של סבא, של בן-גוריון והדור שלי ושל הוריה של דגנית, האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה – בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ מאז ימי התנ"ך, ובגלל מצבם הטרגי של היהודים בגולה", כך כתב גרשום שוקן אחרי מלחמת יום כיפור. לאחר הציטוט הביע מחבר המאמר את חששו שטקסט כזה לא היה מתפרסם כיום מעל דפי הארץ.
| צילום: אלפרד ברנהיים - ויקיפדיה, סער יעקב - לע"מ, אורן בן חקון
ייתכן שמאמר הביקורת הזה לא היה מתפרסם, ובוודאי לא היה מעורר את התגובות האמוציונליות שעורר, אלמלא זהות הכותב: דוד שוקן – בן להלל שוקן, נכד לגרשום שוקן, אחיין למו"ל הארץ כיום עמוס שוקן, ובעצמו היה אז משקיף בדירקטוריון העיתון. בשבוע שלאחר מכן התפרסמו בעיתון לא פחות משלוש תגובות נזעמות למאמר שכתב. על הראשונה היה חתום עורך העיתון, אלוף בן, שהבהיר כי אין לו בעיה עם מאמרים ימניים, אבל הוא לא יסכים לפרסם טקסטים הקוראים לטרנספר או הרעבה של אנשי עזה: "פסילת המאמרים לא נועדה להגן על קוראי הארץ מ'צריכה של דעות מזהמות', כדברי שוקן... הפסילה נועדה לסמן את גבול הלגיטימיות של הדעות שהעיתון נותן להן במה. "למחרת פורסם בעיתון מאמר תגובה מאת עדי מרקוזה-הס, וחתם את הסדרה העיתונאי הוותיק עוזי בנזימן, שביקש להצביע על ההבדל בין ימינו לימי גרשום שוקן: אופיו הנוכחי של העיתון, הוא קבע, מייצג משימה ציונית ראשונה במעלה לתקופה זו, ו"במאבק שאופיו קיומי אין מקום לנימוסי שולחן. החברה הישראלית נלחמת עתה על הגנת יסודותיה, על שרידותה, על עצם יכולתה להתקיים כישות לאומית מתפקדת".
מנגד עטף את שוקן חיבוק חם מהצד הימני של המפה הפוליטית. מכתבי הוקרה והערכה נשלחו אליו מאנשי המחנה הלאומי והציונות הדתית, ובהמשך הגיעו גם הזמנות לדיאלוג - באופן מעניין, דווקא אנשים המזוהים עם האגף הימני יותר במחנה הלאומי, כמו חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין והרב שמואל אליהו. לפני כשבועיים אף ביקר שוקן בכמה יישובים בשומרון, באירוחם של אלחנן גרונר, כתב "הקול היהודי", והרב מנחם בן-שחר. לתשומת לב רבה זכה הסכת משותף שערך שוקן עם הרב אליהו, שיחה של כשעה וחצי שבה ביקש לעמוד על תפיסת עולמו של רב העיר צפת וגם הקשה עליה, ולצד זאת שטח את השקפתו שלו; השקפה ציונית-שמאלית-ליברלית.
אפשר לראות בריאיון הזה למקור ראשון עוד שלב במהלך של שוקן. בשיחה איתנו הוא חושף שבעקבות פעולותיו הוא הודח מדירקטוריון הארץ – ויחד עם זאת העיתון אפשר לו לפרסם עוד שני מאמרים באותה הרוח. "הארץ גאה מאוד בעצמאות שניתנת לכותבים ולעורכים, והאמת היא שגם אני גאה בה", מסביר שוקן, "לא הרגשתי צורך להראות את המאמר שלי לאף אחד מבני המשפחה לפני פרסומו. שלחתי אותו לאלוף בן עורך הארץ, ולמיטב ידיעתי גם הוא לא שיתף איש מבני המשפחה".
העיתון איבד גם קורא?
"אני בעצמי כבר פחות פותח הארץ. העמדה החד-צדדית של העיתון עושה אותו די משעמם, אני לא הייתי רוצה לחיות במדינת ישראל בלי עיתון הארץ אני חושב שיש שם טעויות ויש שם דברים לתקן אבל הוא עיתון מעולה וחשוב למדינת ישראל."
בית שוקן | צילום: יהושוע יוסף
זבוב עם זקן על הקיר
גם בבחירת מקום המגורים, העדפותיו של דוד שוקן (47) שונות מאלה של בני משפחתו. בעוד הם נטועים עמוק בגוש דן, הוא מקבל את פנינו בחלקת שדה מוריקה במושבה פרדס-חנה, מעוז "הרוחניקים", של ישראל. הוא מראה לנו את פינות החמד של הבית – אמבטיית חוץ, עמדת מדורה, בית על העץ, יצירות אמנות שאסף ואינספור רהיטים שבנה בעצמו. מאז 7 באוקטובר מעטר את פניו זקן לבן עבות, שכבר גרר נזיפות מאביו, ועל חזהו מתנוסס תליון מגן דוד גדול, גם הוא לא פריט לבוש מקובל בממלכת שוקן.
על עוצמת המהפך של דוד שוקן תעיד העובדה שהוא ואשתו שירי - מדריכה ומלווה אמהות אחרי לידה - ביקרו לפני שלוש שנים בלבד בספרד, כדי לבחון ברצינות אפשרות לרילוקיישן. הם אפילו בדקו שם בתי ספר לשלושת ילדיהם. ואז הגיעה המלחמה, והם מצאו את עצמם שוהים בחו"ל במשך קרוב לשנה בנסיבות אחרות. "קצת לפני המלחמה נסעתי לבקר את אחותי בלונדון, ולחג סוכות הצטרפו אליי שירי והילדים. כך קרה שנתקענו באנגליה. היה קשה למצוא טיסות חזרה, והיינו במצב לא פשוט, כי לא תכננו נסיעה ארוכה. בקושי היו לנו בגדים, וכאן השארנו את הבית פתוח, אוכל במקרר וסל כביסה גדוש. החלטנו לנסוע לקופנהגן, לחבר שלי מימי הלימודים בהולנד. גרנו אצלו תקופה מסוימת, קיבלנו קצת בגדים מבית חב"ד בעיר, אבל זו הייתה חוויה קשה. רוב תושבי השכונה שם הם פליטים ערבים מהמזרח התיכון, ולא היה קל לבלות במקום כזה בימי המלחמה.
"שתי משפחות חברים מפרדס-חנה, אחת שנתקעו בהודו והאחרת בפורטוגל, הציעו לנו להצטרף אליהם. החלטנו דווקא על הודו. נחתנו בגואה, ושם בילינו את רוב השנה ההיא. אמרנו לעצמנו שאם ממילא המסגרות בארץ לא מתפקדות, אין טעם להתאמץ למצוא טיסה חזרה, ואולי כבר ננצל את השנה הזאת להיות עם הילדים בחו"ל. כבר חייתי עשר שנים מחיי בחו"ל - בהולנד, בניו-יורק, בסין ובהודו – כך שזה לא הבהיל אותי".
לנסיעה הוא לא לקח איתו אפילו מכונת גילוח, וכך נוצר המראה הנוכחי שלו. "ראיתי שהזקן הלבן שלי מוצא חן בעיני ההודים, והחלטתי להמשיך לגדל אותו. ככה גם הופעתי בישיבות הדירקטוריון של הארץ. כמשקיף הייתי ממילא זבוב על הקיר, ועכשיו הפכתי לזבוב על הקיר גם בפועל: ראו אותי על מסך בחדר הישיבות בתל-אביב, כשאני מוקף בצמחייה פראית בהודו. זה היה מחזה סוריאליסטי כל כך, כמו יצירת אמנות. אבא שלי לא אהב את זה, ועודד אותי לקצץ את הזקן".
כמו השהות הממושכת בחו"ל כך גם החזרה ארצה, עשרה חודשים אחרי תחילת המלחמה, נעשתה בלי תכנון מוקדם. "אבא של שירי היה חולה, ובאוגוסט 24' הודיעו לנו שחלה החמרה במצבו וקראו לנו להיפרד ממנו. מיהרנו לנסוע, אבל עד שהגענו – הוא כבר לא היה. ופתאום אני מוצא את עצמי בלוויה, עם כיפה על הראש ועם ספר ביד, באיזה טקס מוזר שאני לא מכיר. הייתה לי תחושה קשה של זרות".
החזרה למדינה שחשב לעזוב, ועוד בעיצומה של מלחמה, הולידה אצל שוקן מסע חיפושים ותהיות: להישאר או לא להישאר? לגדל את הילדים במקום שבו ייאלצו, בעוד שנים אחדות, להתגייס לצבא ולסכן את חייהם? ואם להישאר – למה בעצם? בסופה של תקופת הלבטים והמחשבות, בדיוק חצי שנה אחרי השיבה שלו מהודו, פרסם שוקן את המאמר ההוא. בבסיסו עמדה ההבנה שאם נשארים בישראל, צריך חיבור חזק ליהדות - חיבור שעיתון הארץ, לשיטתו, פוגע בו באופן מתמשך.
"אחרי שחזרנו לארץ התחלתי ללמוד לעומק את הסיפור של סבא-רבא שלי, זלמן שוקן. יש לי חבר כאן בפרדס-חנה עפר כהנא, בחור שגדל בבית דתי ואחר כך הלך הכי שמאלה שאפשר, אך לימים חזר בתשובה וגם נהיה ימני. הוא אנציקלופדיה מהלכת, והוא מלווה אותי בתהליך שאני עובר. המשפחה שלי ביקשה אז שאקים אתר אינטרנט לזכרו של סבא-רבא, ועופר הציע שניסע יחד לספריית שוקן בירושלים ונחקור את הסיפור שלו.
"זלמן שוקן גדל בפולין, ובגיל 16 החליט לעזוב אותה וצעד ברגל לגרמניה. בתוך שנים לא רבות הוא הפך לבעלים של רשת בתי הכלבו השלישית בגודלה בגרמניה. מכיוון שהיה מאוהב בספרים, הוא הקים עוד בגרמניה את הוצאת שוקן. בתחילת דרכו הוא לא היה מחובר ליהדות או לציונות, אבל הספר 'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן מברסלב, שמרטין בובר הוציא ב-1907, דאג לחיבור הכפול הזה אצל סבא-רבא".
שוקן החל לעסוק בבניין הארץ ובפיתוחה. בין השאר היה שותף בהקמת האוניברסיטה העברית ומונה למנכ"לה, ורכש את אדמות מפרץ חיפה עבור הסוכנות היהודית. "הוא גם פעל לאסוף כל כתב-יד יהודי בעולם, ולשם כך הקים את ספריית שוקן בירושלים", מספר נינו, הגדולה שלו הייתה החיבור בין האיכות של התוכן היהודי לאיכות של האריזה הגרמנית. כל דבר שעשה היה מוקפד עד הסוף. עבודת הגמר שלי בלימודי העיצוב בהולנד עסקה במיתוג, ושם למדתי שזה גם הסוד של כל מיתוג טוב: איזון בין איכות המוצר לאיכות האריזה. ומה שקרה להארץ אולי זה שהחיבור נקטע: האריזה נשארה איכותית, אבל התוכן היהודי נשבר".
| צילום: אריק סולטן
הרחוב היהודי הראשון
כשאנחנו שואלים את שוקן מתי בעצם התחיל המסע שלו, הוא עונה: "לא יודע, ייתכן שמרגע שנולדתי" - תשובה שאולי יש בה הגזמה מסוימת, אבל גם גרעין של אמת. סיפור חייו, כפי שהוא מספר אותו, כולל אוסף אנקדוטות שהתחברו למהלך אחד אחרי 7 באוקטובר והחזרה לארץ. כך למשל הוא מספר שבשבוע הראשון ללימודיו בהולנד, הוא הלך לאכול שם במסעדה עם אביו, "ופתאום ניגש אלינו מלצר ומספר לנו שאבא שלו, שהיה מתנגד משטר באלבניה ותרגם בכלא את כתבי שיקספיר, אמר לו שהוא חייב להתקרב ליהודים 'כי יש הרבה מה ללמוד מהם'.
"הייתי אז בן 22, והמלצר הזה היה מבוגר ממני רק בחמש שנים. אבל הוא הבטיח לאבא שלי לדאוג לי במשך כל תקופת הלימודים. וכך היה. שמרנו על קשר והוא דאג לי. גם אחרי שחזרתי לארץ, הוא היה מתקשר אליי בכל פעם שהתרחש כאן פיגוע, ומוודא שאני בסדר. אני לעומת זאת הייתי חרדתי כרגיל, ולא הסכמתי לנסוע איתו לביקור באלבניה, כי זו הרי ארץ מוסלמית וחששתי שהוא עלול להתהפך עליי ולפגוע בי".
סיפור אנקדוטלי אחר המתחבר לאותה הרקמה עוסק בתחרות שהתקיימה בבית הספר לעיצוב, ועוררה בו רגשות לאומיים: "היו בבית הספר 600 תלמידים, חמישים מהם זרים, לא הולנדים, ומתוך אלה 25 היו ישראלים. מצאנו את עצמנו בהגשות בלימודים, אומרים אחד לשני, בהצלחה, אבל לא יותר מדי... שלא נצליח יותר מדי, שלא נעורר אנטישמיות . סמוך לתחילת הלימודים שמתי לב שעל בניין בית הספר יש שלטי רחוב זה מעל זה. כששאלתי מה הסיבה לכך, הסבירו לי שיש תחרות שנתית בין התלמידים; הזוכה מקבל פרס מיוחד מהמלכה, שמו מונצח בשלט, ובאותה השנה הרחוב נקרא על שמו. הסתכלתי על השמות והחלטתי שאני לא עוזב את בית הספר לפני שהשם שלי יוצב שם - וכך היה.
"הלימודים כללו גם תקופת התמחות, והחלטתי שאת ההתמחות שלי אעשה בניו-יורק טיימס, העיתון שנחשב לטוב בעולם. יכולתי אולי להיעזר במישהו מהמשפחה שלי כדי להתקבל שם, אבל אצלנו במשפחה לא עושים דברים כאלה. אז פעלתי לבד, ואיכשהו הצלחתי להתקבל. כשהייתי שם שמעתי על ארגון 'לוחמים לשלום', שהקים הטייס לשעבר יונתן שפירא, ועלה בדעתי לעשות להם פרויקט מיתוג, וזה יהיה פרויקט הגמר שלי. הארט-דירקטור שעבדתי איתו בעיתון הפנה אותי לאדם שעוזר לעמותות ליצור לעצמן מיתוג. התחלנו לעבוד, תוך כדי שאני מצלם את התהליך. בסוף המיתוג נפל, כי אחרי כל העבודה יונתן שפירא כעס ש'הפרויקט ממשיך את השפה של כובש ונכבש, של עליונים ותחתונים', וכך העסק התפוצץ. אבל לפרויקט הגמר שלי, שהיה בעצם הסרט על תהליך המיתוג, הפיצוץ הזה הועיל מאוד, כי פיצוץ וכישלון מצטלמים תמיד טוב יותר מהצלחה. וככה הסרט שלי זכה בפרס הראשון בתחרות".
את הנטייה שלו לשבירת מוסכמות הוא מייחס גם להשפעה של אשתו שירי. "כשהגעתי בפעם הראשונה לבית שלה, ראיתי על הקיר ליד הדלת מסגרת שאין בה ציור. במקום זאת רק כתוב בטוש, על גבי הקיר עצמו: 'תהיה מי שאתה רוצה להיות'. בבית שגדלתי בו אין דבר כזה, מסגרת בלי ציור, ובוודאי לא כותבים בטוש על הקיר".
שירי גם ידעה לאזן את האישיות החרדתית שלו, כהגדרתו. "הבן שלנו, כתינוק בן שנה, החזיק פעם כוס זכוכית ביד. פחדתי שהוא ישבור אותה, ושירי לעומת זאת אפשרה לו להחזיק בה ולהתנסות. בסוף הוא כמובן שבר אותה, ושירי אמרה: 'אז מה, כולה שני שקלים. ככה הוא למד מה זה זכוכית ושצריך להיזהר מלשבור אותה'. אותו הדבר קרה כשהבת שלנו התקרבה לקמין. אני הייתי בחרדה שהיא תקבל כווייה, אבל שירי נתנה לה להתקרב. היא נגעה, נרתעה, ויותר היא לא תיגע. גם לא היה צורך אחר כך להזהיר את האחים שלה מהקמין, הם ראו והבינו.
"כששירי אמרה שהיא רוצה ללדת בבית, בהתחלה אמרתי: על גופתי. היא אמרה שאם אתנגד עד הסוף, היא תקבל את דעתי. שוחחנו עם מישהי שהייתה מיילדת בבית חולים במשך 15 שנה, והיא אמרה לי שהדבר הכי חשוב בלידה הוא שהיולדת תרגיש בנוח. לא נרגעתי, וליתר ביטחון בדקתי בנסיעה את המרחק מהבית שלנו לבית החולים הלל יפה בחדרה. כשראיתי שזה רק תשע דקות, השתכנעתי שאם תהיה בעיה, נוכל להגיע מיד לבית חולים. וכך את כל הלידות שירי עשתה בבית. בלידה השלישית, אחרי שכבר הפכתי לנהג אמבולנס מתנדב וביקרתי הרבה בבתי חולים, אמרתי לה בעצמי שבשום אופן היא לא תלד בבית חולים".
לימודי יהדות, מספר שוקן, עניינו אותו תמיד. "עוד כשגרנו בתל-אביב, למדתי אצל אחד השכנים שיעור קבוע בכתבי הרב קוק". בפרדס-חנה הוא לומד שיעור שבועי עם איתי אשכנזי, הנכד של הרב מניטו, מהבולטים שברבני קהילות צפון אפריקה. הרב מניטו - או בשמו המלא, הרב יהודא ליאון אשכנזי - פיתח תפיסה תאולוגית לאומית מיוחדת על בסיס תורת הרב קוק, "ועם הנכד שלו אנחנו לא לומדים ספר מסוים, אלא עוסקים בכל פעם בנושא אחר".
גם החשיבה מחוץ לקופסה הפוליטית אפיינה אותו עוד לפני 7 באוקטובר. "כשאיתמר בן-גביר התמנה לשר לביטחון לאומי, הצעתי שהעיתון יזמין ממנו מאמר על תפיסותיו, נפרסם את הדברים בעמוד הראשון, וכמובן גם נזמין תגובות. כי אני, כשמשהו מפחיד אותי, אני דווקא מצמיד אותו לאף. רוצה להבין אותו ולהתמודד איתו. בשביל שמוליך לבית שלנו יש שלט: 'דרך הכאב'. זה שלט שבו אני מזכיר לעצמי לא לעקוף את הדברים, אלא להתמודד איתם ולעבור דרכם".
| צילום:
עשה לך אב
בתחילת הפודקאסט המשותף של שוקן עם הרב אליהו, מספר שוקן על התגובות בקרב המיליה שלו כששמעו על כוונתו להיפגש עם הרב: "אנשים כעסו עליי מאוד", הוא אמר לרב, "היו כאלה שאמרו לי שאתה יותר גרוע מחמאס". בשיחה איתנו הוא אומר שאינו מסוגל לקבל את הגישה הזאת: "במחנה שלי מוכנים לקבל את העובדה שישבתי במפגשי שלום עם פלסטינים, שחלקם היו בעבר מחבלים - אבל אסור לי להיפגש עם אנשי הציונות הדתית. מישהו בהארץ כתב שהאויבים שלנו הם לא הערבים או החרדים, אלא אנשי הציונות הדתית. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי: נניח לרגע שזה נכון, הרי אנחנו תמיד אמרנו ששלום עושים עם אויבים!"
ואיך אתה מסביר את הדיסוננס הזה?
"אני חושב שיש שם פחד גדול מהעתיד תחת שלטון הימין. רון פונדק שלח לי בשנת 2000 את התחזית שלו למדינת ישראל ב-2025. בין השאר הוא צפה שכדי לקרוא חדשות אמיתיות הוא יצטרך לחפש במחתרת את עיתון הארץ, שיהפוך לכלי תקשורת בלתי חוקי. האמת היא שגם אני, כשהייתי בלונדון בתחילת המלחמה, דיברתי עם בן הדוד שלי על האפשרות להקים מערכת של הארץ בלונדון, כי אולי לא ירחק היום והוא יוצא אל מחוץ לחוק בישראל. לא קל לראות אליטה שוקעת, השמאל מפוחד מחורבן עולמו, ולכן הוא מגיב בסוג של טנטרום. וזה תפקידו של הימין: להרגיע אותם, לשמור עליהם, על מה שחשוב להם ולא לתקוע להם אצבע בעין".
בעקבות הפודקאסט המשותף, שהוקלט בלשכתו של הרב אליהו, הזמין אותו שוקן לביקור גומלין בביתו. השניים גם התארחו יחד במושב הפתיחה של ועידת החינוך הממלכתי-דתי. "הפכתי לסלב בציבור הדתי-לאומי, סוג של אמן אורח", מתבדח שוקן, "בכנס של החמ"ד, הרב אליהו אמר לקהל: 'טעיתי בהסתכלות שלי על השמאל. חשבתי שהם בוגדים ונקמנים. אבא שלי (הרב מרדכי אליהו) דווקא אהב אותם מאוד, ואני חשבתי שהוא תמים'.
"אני לא מכיר יחס פתוח כזה מהשמאל כלפי הימין", אומר שוקן. "אנחנו כולנו, במידה כזו או אחרת, מונעים מפחד, והפחד הזה גורם לנו להסגר בפני האחר מאיתנו ולהתבצר בעמדותינו. ועם זאת צריך לומר שהדתיים אולי פתוחים יותר למגע אישי ולשיחה, אבל לא בהכרח פתוחים יותר במהות. כשהרב אליהו בא לבקר בביתי, אחד העוזרים שלו צילם אותנו בסלון שלי, ופתאום שמתי לב שאיזו מסכה של קומדיה דל'ארטה שהייתה על אחד המדפים, נפלה. התברר שהעוזר הזיז אותה כדי שהרב לא יצולם חלילה עם מסכה ברקע. במקרה הזה הרב דווקא אמר לעוזר שלו שזה בסדר. הוא הבין שעצם המפגש חשוב יותר מן המסכה.
"אחר כך הגשתי להם תותים אורגניים, והעוזר אמר שהם לא יכולים לאכול את זה. שאלתי למה, והוא הסביר לי שהתותים לא מרוססים. זה הדהים אותי. שאלתי אותו: אתה רוצה לומר לי שאתה אוכל תותים רק אם הם מכוסים ברעל?
"גם לרב היו הגבולות שלו. יש פה בפרדס-חנה זמר ששמו עומר גונן האלה, והוא עושה מעגלי תפילה שבהם נשים וגברים שרים יחד שירי תהילים. הצעתי לרב אליהו לבוא לשם, והוא ענה שהוא לא יכול לשים את עצמו היכן שנשים שרות עם גברים. ואני שואל את עצמי: האם זה הוא שתקוע, או אולי אני?"
לביקור של הרב אליהו הוזמנה גם אמו של דוד שוקן. "והיא, בלי חוכמות, אומרת לו מיד בהתחלה: 'אתם הרסתם את המדינה שאבא שלי בנה'. הוא שאל במה הרסו, והיא נתנה לו דוגמה - 'לא אכפת לכם מהאלימות בחברה הערבית'. למחרת הרב הוציא סרטון שבו הוא דיבר על אחריות היהודים לאלימות הערבית. אמרתי לאמא: את רואה? והיא עונה לי: 'אה, הוא חוכמולוג!'. אמרתי לה: אי אפשר איתך. כשהוא לא אומר כלום את לא מרוצה, וכשהוא אומר - את לא מאמינה לו - איך נתקדם ככה?"
אביו, הלל שוקן, נמנע מלהתייחס למאמר ההוא, ולא אמר מילה גם על כל מה שהגיע בעקבותיו. רק יממה לפני הפגישה איתנו קיבל דוד תגובה ראשונה מאביו: בלי לפרט את כולה, הוא מספר שבין השאר הייתה שם "התרעמות על שאני מנצל את שם המשפחה שלי כדי להגדיל את תשומת הלב סביב המהלך. עניתי לו שכולנו תולדות של המורשת שלנו, לטוב ולרע, וכולנו משתמשים בנכסים שלנו, ושם המשפחה הוא אחד מהם.
"בעצם, המאמר היה, בין השאר, מבחינתי ניסיון לדבר עם המשפחה שלי, כי אצלנו קשה לדבר לעומק באופן ישיר. מעולם לא קיימתי עם אבא שלי שיחה פתוחה כמו זו שהייתה לי עם הרב שמואל אליהו. לא שהרב אליהו הוא בשבילי תחליף אב, אבל בדיעבד הסתבר שזו הייתה הדרך שלי לומר לאבא שלי מה אני דעתי. זה קשור כמובן גם לאופי היקי, של אנשים שנחתו פה מאירופה עם טראומה נוראה אחרי המלחמה".
אל תבנו את הלגו שלי
אחרי המסע שעברת, אתה חושב שאפשר לחיות במדינת ישראל חיים חילוניים לגמרי, או שתמיד נדרשת איזו מעטפת דתית?
"לא יודע. אני כרגע במסע בירור של זה. אני מאמין שאי אפשר לחיות רק מתוך שמרנות, וגם לא רק מתוך חדשנות. הדברים צריך ללכת יחד, באיזון כלשהו. החילוניות צריכה להיות מצפן לדת, והדת צריכה להיות מצפן לחילוניות, כדי שאף אחת מהן לא תלך רחוק מדי. בעיניי התנועה בין הקטבים היא הדבר הבריא. זה כמו בזוגיות: אני לא רוצה שאשתי תהפוך להיות אני, או שאני אהפוך להיות היא. ההבדלים בינינו הם שיוצרים את ההשלמה.
"בכנס החמ"ד אמרתי שאם רוצים להתגבר על הקיטוב בארץ, צריך להתחיל במערכת החינוך, כי לא סביר שהבת שלי לא מכירה בכלל בנות דתיות. הרב אליהו הצדיק אותי עקרונית, אבל אמר שצריך לעשות את זה 'בזהירות'. הזהירות הזאת בעייתית בעיניי, כי היא מייצגת את הפחד. אתם פוחדים ממני, וההורים שלי פוחדים מכם. אני זוכר משפט שנאמר לי עוד בילדות: 'רק שלא תחזור בתשובה'. ואני אומר: למה לא? העיקר שכל אדם יהיה מאושר, אז תעשה מה שעושה לך טוב.
"קשה לי גם עם זה שהדתיים לא מכירים ברוחניות החילונית. מבחינתם התולעים על התותים הן הדבר הכי חשוב, ובשבילי השורשים של האוכל ומה שהוא נותן לי כאדם זה הכי חשוב. אמרתי בפודקאסט שאני מרגיש שהעולם הוא כמו אוקיינוס של לגו, ויש הרבה דרכים להרכיב את החלקים. איש אנשים שאוהבים לבנות בעזרת ספר הוראות ויש כאלו שלא. אנחנו צריכים לסלול בעצמנו את הדרך שלנו מהתורה לחיים. מה שווה התורה אם יהודי דתי כמו משה פייגלין אומר לי שהוא שונא את אהוד אולמרט ואת אהוד ברק, כי הם בוגדים ואויבים? איך ייתכן שבשם התורה הגעת לשנאת האחר, ואתה כבר לא רואה את צלם א-לוהים שבו?"
אחת המסקנות מהמסע היהודי שלו קשורה דווקא לערבים: "אני חושב שהם עזר כנגדנו שנועד לחדד את הזהות שלנו. כשביקרתי עם אלחנן גרונר בהתנחלויות הכי הארד-קור בשומרון, שאלתי אותו: הרי א-לוהים לא עושה שום דבר במקרה, אז למה הוא שתל כאן את הערבים? וגרונר אמר: 'כדי לדייק אותנו, שנתקן את עצמנו'. זה דבר שאני יכול להזדהות איתו. אבל אם כך, המשמעות היא שאסור לנו לשאוף לגרש אותם, אנחנו צריכים אותם לצידנו - לזכור שגם הם נבראו בצלם ולהתעקש למצוא את הדרך המשותפת בצורה זו או אחרת...'
"הגישה הפוליטית העכשווית שלי אומרת שאנחנו צריכים לשלב את רעיון הריבונות מהימין עם הרעיון ההומניסטי מהשמאל. אני רוצה ריבונות יהודית בכל הארץ, אבל תוך לקיחת אחריות על הכאב ועל הכבוד של הערבים. אני מאמין שהיהודים צריכים ריבונות, והערבים צריכים כבוד. העץ צריך להיות שלנו, אבל הפירות יהיו של כולנו, ואני אפילו אתן להם את הפירות הכי טובים. אני מאמין שאם נתנהג אליהם כמו שצריך, זה אפילו יהיה לכבודם להיות אזרחי ישראל. גם אם זה לא מעשי - השאיפה צריכה להיות לגרום לערבים לרצות להניף דגל ישראל. אני מתחבר לרעיון של עם סגולה, אבל יודע שלכל עם יש סגולה משלו שהוא צריך לפתח ולטפח.
"ועוד מסקנה חשובה: אני נשאר פה, ולא משנה מה יהיה אופי השלטון בארץ – אלא אם כן לא יאפשרו לי לחיות את חיי כמו שאני רוצה. במקרה כזה אצטרך לשקול את העניין מחדש".
איך אתה מסביר את הריחוק והקיטוב האידיאולוגיים שנוצרו כאן?
"הבעיה של היחסים בין הליברלים לדוסים היא שהליברלים יושבים ומשחקים דוקים, והדוסים באים ואומרים להם: אתם לא מבינים, אתם במגרש כדורגל. הליברלים משחקים את הסיפור המערבי המודרני, והדתיים אומרים להם: פה משחקים סיפור תנ"כי בן 3,000 שנה. והם לא יכולים להבין את המשחק האחר, כי הם לא מבינים את כללי היסוד שלו. אני חושב שרק הציונות הדתית יכולה לעשות פשרה בין המחנות, כי החילונים לא מבינים את ערך לימוד התורה, והחרדים לא מבינים את הערכים של החילונים. רק מי שמחזיק בשניהם יכול לפשר".
ואתה מכיר בערך לימוד התורה?
"בהחלט. הבנתי במסע שלי שאני כמו עלה בצמרת העץ שלא מכיר בצורך שלו בגזע ובחיבור לשורשים. זה לא יכול לעבוד. מצד שני, חבר שלי שחזר בשאלה הוסיף למשל הזה עוד משפט חשוב: גם הגזע לא יכול בלי העלים".