לא מזמן הגעתי לאירוע וניגשתי אל שולחן הכיבוד. כיאה לצרפתייה שאני, עיניי צדו מיד את בקבוק היין שעמד שם. השעה הייתה אחרי שמונה, וערב ארוך עוד עמד לפניי, אבל נפשי חשקה בכוסית שתרווה אותי ואולי גם תעזור לי להקליל מעט את האירוע הרציני.

רגע לפני שמזגתי לי כוס, ניסיתי לברר מי פתח את הבקבוק. כי, כמובן, אני דוסית. ולא יעזור כמה ארצה לשתות יין, אני צריכה קודם לברר מי פתח את הבקבוק ואפשר ללגום או שלא.

אחרי ניסיון בירור קצר שלא הניב תוצאות פנתה אליי אחת ממשתתפות המפגש, ומתוך טוב לב ורצון אמתי לעזור, ניסתה לפטור אותי מהבעיה שנקלעתי אליה.

הטיעונים שלה, שהיו בחלקם קשורים בהלכה ואפילו הלכתיים בעצמם, היו יכולים להיות משכנעים. בהזדמנות אחרת ייתכן שהייתי נותנת להם יותר מקום, בוחנת אותם בכובד ראש ואפילו מוצאת דרך להתיר לעצמי את השתייה - גם אילו פותח הבקבוק לא היה שומר תורה ומצוות.

אבל במקום לוותר מצאתי את עצמי מחזיקה בעמדתי בנוקשות אופיינית לי בשאלות הלכתיות. בחירה בהחמרה. היצמדות לפוסק אחד בלי להתגמש.

פעם, הנוקשות הזאת תסכלה אותי. היא עוררה בי תחושה של חוסר חופש. של עיקשות מיותרת. של מעמסת חיים של כללים שאני לא תמיד מבינה עד הסוף, והייתי שמחה אם מישהו היה לוקח ממני.

אבל בשנים האחרונות אני מתחילה להבין שבדיוק שם מסתתרת המשמעות העמוקה ביותר של המחויבות שלי למי שאני.

רבות הדרכים לאהוב

עם נבחר זה רעיון יפה, אפילו מרגש. יש משהו פיוטי במחשבה שא־לוהים בחר בנו, כרך את שמו בשמנו ואת גורלנו בגורלו. אבל זה גם יכול להיות מתיש לפעמים. תחשבו שמישהו בחר בכם, בחירה ספציפית שהופכת אתכם ליחידים ומיוחדים, ולא משנה מה עשיתם או מה תעשו הבחירה הזו שלו בכם תמיד מתקיימת. מי צריך את המחויבות הזו?

אבל כשהבחירה בך היא עניין מעיק זה רק כשהיא חד־צדדית. בלי שהנבחר בוחר גם הוא.

אהבה שלא דורשת דבר בחזרה איננה ברית. היא אולי מחווה חד־צדדית, אולי הערצה, אולי תלות רעילה וחטטנית. אבל ברית, מעצם טבעה, דורשת הדדיות. אם אני רוצה לראות בעצמי נבחרת, אני גם צריכה לבחור. לבחור שוב ושוב במי שבחר בי.

ולא רק ברגעים שבהם זה מסתדר עם ההיגיון, נוח חברתית או מתיישב עם תחושת הבטן שלי, אלא גם ברגעים הקטנים, האפורים, המעיקים והלא מובנים. דווקא שם הבחירה מקבלת תוקף.

עכשיו, שנייה: שלא יישמע כאילו בחרתי ועכשיו אני מחויבת במאה אחוז ולפי הכללים במאה אחוז והכול קלי קלות. ברור שזה לא ככה. ברור שזאת עבודה. בעליות ובירידות, בתקופות חלשות יותר או מאתגרות פחות, בימים שאין לי כוח לבחור בהם ובעניינים שאין לי כוח לבחור אותם.

גם ברור לי שזו דרכי האישית בעבודת ה' שלי וזאת לא בהכרח צריכה להיות דרך הכלל. אבל אני גם יודעת שבסופו של דבר מחויבות נמדדת פחות ברגעים שהכול מסתדר בהם, ויותר ברגעים שאני מזכירה לעצמי בשקט שאני לא בוחרת כי זה קל. אני עושה את זה כי נכנסתי לברית הזאת באמת.

לכן חג שבועות תמיד מצליח לגעת בי במקום עמוק כל כך. מעבר לעוגות הגבינה, לפרחים הלבנים, לשירי ארץ ישראל היפים ולבגדים החגיגיים, זהו חג שעוסק ברגע שבו עם שלם, העם שלי, עמד מתחת להר סיני והסכים להיכנס לברית. לא רק לקבל מתנה רוחנית נשגבת, אלא לקבל עול. מערכת של חוקים, גבולות, נאמנויות ומחויבויות שילוו אותו גם ברגעים שלא תמיד יבין, לא תמיד ירגיש ולא תמיד ירצה.

במובן הזה, מעמד הר סיני לא היה אירוע חד־פעמי בהיסטוריה היהודית. זו שאלה שכל יהודי נשאל שוב ושוב במהלך חייו: האם אתה רוצה רק את תחושת השייכות, הזהות והגאווה שביהדות, או שאתה מוכן גם לקבל את המשמעות המעשית. את המחיר. את המחויבות. את הרגעים הקטנים שבהם אף אחד לא היה יודע אם מזגת לעצמך יין, למרות שלא היית בטוחה שזה בסדר.

בצמד המילים "נעשה ונשמע", שממשיכות להדהד כבר אלפי שנים, יש משהו שמרגש אותי בדיוק מהמקום הזה, שבו אני בוחרת במי שבחר בי.

השלוק המנחם

לפעמים אני מתקשה להאמין באיזו קלות אני בוחרת להיכנס לתוך הברית הזו, ולתת לה משנה תוקף מחייב בחיי - מתוך אמון מלא ותחושה שאני לא תמיד יודעת להסביר.

זוהי הסכמה להתחייב עוד לפני שהכול מובן עד הסוף. זהו אמון שלא מבטל את השכל, אבל גם לא הופך אותו לתנאי היחיד לקשר. ושוב, שלא יהיו טעויות, אין בבחירה בדרך הזאת שום דבר פשוט, וגם אין, בעיניי לפחות, רק דרך אחת לייצר מחויבות והדדיות בתוך הברית.

אני בטוחה שרבות הדרכים לאהוב את ה' יתברך.

הסיפור הקטן על בקבוק היין שוזר בתוכו הרבה מעבר לשלוק מנחם (יין מצוין, אגב. פתחתי בקבוק אחר בהמשך, אם שאלתם) ועוסק בעיקר בשאלה איזה סוג קשר אני מבקשת לנהל עם הקדוש ברוך הוא: קשר של השראה בלבד שהחיבור אליו אינו תלוי במעשיי ובבחירות היומיומיות שלי, או קשר שיש בו גם נאמנות. גם מחויבות. גם הסכמה להישאר נאמנה לברית, אפילו כשאני לא תמיד מבינה עד הסוף למה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il