עבור כל היהודים שבועות הוא חג מתן תורה. עבור הרבה ישראלים הוא הפך משום מה גם לחג החלב. אך רק עבור חלק מאיתנו שבועות הוא גם מועד להזכרת נשמות. בשביל בני אשכנז שאיבדו הורה, תפילת "יזכור" היא אירוע מכונן בסדר היום של החג. אחת החוויות הלא נעימות של אומרי היזכור היא הפיצול בבית הכנסת. רבים מאלו שהוריהם חיים נוהגים לצאת החוצה בזמן התפילה הזו, וכך הקהילה מתחלקת לשניים: חצי בוכים בשקט בפנים, וחצי מפטפטים בקול על הבורסה בחוץ. הלוואי שכולם היו נשארים בתוך בית הכנסת, כי לכולם יש על מה להתפלל; אבל לא בזה רציתי להתמקד כאן.

אחרי תפילת "יזכור" הפרטית נאמרות תפילות "א־ל מלא רחמים" לזכר חללי צה"ל ונרצחי השואה. בשנים האחרונות רבים מוסיפים עליהן גם תפילה לעילוי נשמתם של חללי מלחמת שמיני עצרת. וכאן אני רוצה לומר משהו על ניסוחן של תפילות חדשות. איך צריך לעשות את זה? כמו שמלטשים יהלום: בזהירות, במומחיות ובאיפוק.

לתפילות ישנות יש קסם מיוחד. התפילות ששרדו בסידורינו אלף שנים הן רק התפילות היפות, המדויקות והעמוקות ביותר. סביב התפילות הישנות גם נכרכו במשך דורות רבים הזיכרונות הפרטיים והקיבוציים שלנו; הן מזכירות לנו את סבא. לתפילות חדשות חסרות שתי המעלות הללו, ולכן צריך להיזהר בהן מאוד.

הרבה ניסו, למשל, להחליף את הקדיש הארמי המסורתי בנוסח עכשווי. בקיבוצים היו שאמרו את "קדיש נגבה": "יתגדל שם האדם, יתעלה פועל חייו, ויתברך בזיכרוננו על צרור מעלליו". הסופרת האמריקאית מרשה פאלק כתבה קדיש, שנפתח כך: "לכל ברייה יש שם, שנתנה לה עין החיים, ונתנו לה אביה ואימה". בתנועה הרפורמית היו שניסו להחליף את הברכה "ברוך אתה ה' גאל ישראל" בנוסח יותר תקין מבחינה מגדרית ופוליטית: "ברגעי גאולה, אנו עדים ושותפים בעבודת החופש". נדמה לי שרוב מכריע של המתפללים מרגישים מיד שזה לא עובד.

לפעמים אנחנו חייבים תפילות חדשות, כמו התפילה לשלום המדינה. התפילה הזו היא נס: בסיעתא דשמיא הצליחו הרב הרצוג ויועצו עגנון לכתוב תפילה חדשה ויפהפייה, שנקראת כאילו כתבו אותה חז"ל. גם הנוסחים הבסיסיים של התפילה לשלום החיילים וה"א־ל מלא רחמים" לחללי צה"ל הם עדינים ומרגשים (דומני שיותר מאשר נוסחיהם המורחבים). האזכרה לחללי השואה, לעומת זאת, עדיין לא מצאה את תיקונה. בקהילות שונות ובסידורים שונים יש גרסאות נבדלות מאוד של ה"א־ל מלא רחמים" הזה. נדמה לי שזה בעיקר משום שמחברי התפילה הזו לא הצליחו לכלוא את שפעת הרגש בתוך תבנית ספרותית מהודקת. איני מאשים אותם על כך, חלילה, כי איני יודע מי יכול היה לעמוד במשימה הזו. הם ניסו להקיף הכול: את כל הרוצחים, את כל הקורבנות ואת כל המיתות – שנהרגו, שנחנקו, שנשרפו, וכן הלאה. כוונתם טובה, אבל לעיתים כל המוסיף גורע.

הגמרא מספרת שכאשר החזן של רבי חנינא הוסיף למילים "הגדול, הגיבור והנורא" תארים נוספים – "והאדיר והחזק והאמיץ והנכבד" וכו' – גער בו רבי חנינא: "וזהו?". התפילות והברכות היפות ביותר שלנו הן תמציתיות מאוד, ומעבירות את העבודה הרגשית מהטקסט אל מי שקורא אותו. חִשבו למשל על ברכת הגומל, כשמברכים אותה חולה שהתרפא, יולדת שהתאוששה או חייל שנחלץ בשלום מהקרב: "ברוך אתה ה' הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". ההכרזה הלקונית הזו אינה קרובה למצות את רגשותיהם של המברך ומקורביו – ודווקא בגלל זה היא כל כך חזקה.

ומכאן אני עובר לתוספת הטרייה ביותר והרגישה ביותר להזכרת הנשמות. רבים נוהגים להוסיף תפילת אזכרה מיוחדת לחללי המלחמה הזו, והוצעו לה נוסחים שונים. ייתכן שהדברים הבאים מבטאים רק חוויה סובייקטיבית שלי, ומי שאינו שותף לה – מוזמן להתעלם מהם. אך למי ששותף לתחושותיי, אני מעז להמליץ לבחור בנוסח מינימליסטי. בעיניי, לא צריך לפרט את כל סוגי הקורבנות, את כל סוגי מעשי הטבח, וודאי שלא את כל שמות התואר המגונים הראויים למחבלים. כאשר מטילים עליי לומר את התפילה הקשה הזו, אני אומר נוסח מצומצם ביותר, שהוא בעיניי גם המרגש ביותר. יאמר כל אחד את אשר עם נפשו; אך נדמה לי שלא מעטים יגלו שדווקא הנוסח המהודק ביותר מעורר בנפשם את ההד הכי עמוק.