פעם בכיתה ו', אולי סביב ל"ג בעומר, סיפר לנו המורה לגמרא שיש ספר שנקרא ספר הזוהר, שכתב אותו רבי שמעון בר יוחאי, ואסור בשום פנים ואופן לפתוח ולקרוא בו לפני גיל ארבעים. כיוון שכך, כבר באותו היום ירדתי מן ההסעה בתחנה של המושב ובמקום ללכת הביתה פניתי היישר אל בית הכנסת. איתרתי באחד המדפים כרך מאובק עם כריכה כחולה של ספר הזוהר עם פירוש הסולם, ולמדתי בו במשך כל שעות אחר הצהריים. הרבה ממה שקראתי לא הבנתי. קצת דווקא כן. דברים שהייתי שמח לספר לכם, אילו מלאו לכם ארבעים. אבל יותר ממה שהבנתי בשכל טעמתי בליבי טעם של לימוד תורה.

כך היא דרכה של תורה. כבר מן הרגע הראשון. כשמשה עולה למרום ולוקח אותה על אפם ועל חמתם של מלאכי השרת הזועקים "מה לילוד אישה בינינו". או אם תרצו, כבר משעה שפרומתאוס, הטיטאן מהמיתולוגיה היוונית, גנב את החוכמה מן האלים, ואדם וחוה אכלו בלי רשות מעץ הדעת טוב ורע. בכל ידע משמעותי יש ממד עמוק של סוד, כזה שלא היינו אמורים להגיע אליו. ובכל פעולה של למידה יש חוויה של גנבה והתגנבות, כמו אסיר שחומק משלשלאותיו, אם נאמץ את משל המערה של אפלטון.

התורה דורשת מאיתנו לחצות למענה גבולות של א־לוהים ואנשים. גם על הסטנדר שלמדתי מולו בישיבה בירוחם היו חקוקות מילותיו של רב כהנא, שהתגנב לחדר המיטות של רבו כדי ללמוד ממנו על הלכות דברים שבצנעה, ובתגובה לנזיפה על ההעזה שלו השיב: "תורה היא וללמוד אני צריך".

התחושה של הסגת הגבול מהותית למפגש עם התורה כי תורה היא לא דבר שמחזיקים בו אלא מושא תשוקה ששואפים אליו. כמו הדימוי שלה בספר הזוהר לאהובה שנסתרת מן העין ומגרה את אוהבה בכך שהיא מגלה את פניה לרגע רק אליו ומיד שבה ומסתתרת. המהר"ל מפראג כותב שחג השבועות הוא החג שבו ניתנה לנו התורה אבל עדיין לא קיבלנו אותה. הקבלה של התורה תקרה אחר כך, רק בז' בסיוון (לדעת רבי יוסי), ואותה לא נציין. קבלת התורה היא לא אירוע סופי ומוחלט שאותו אפשר לחגוג. אנחנו חוגגים בכל שנה רק את הרגע שבו ניתנה לנו האפשרות, נפתח לנו הסדק, שדרכו אנחנו מתאמצים כל החיים לחדור.

לכן התורה מערימה קשיים על מי שמבקשים לגבות עבורה כסף, ועד היום רבנים נוטים להסתבך כששואלים אם הם רוצים תשלום על שיעורים. לא בגלל הקושי של שילוב בין ערכים לפרנסה. אין לי שום הסתייגויות, לצורך הדוגמה, מתשלום על עבודה חינוכית או על שירות צבאי. אלא כי היא לא שלנו, התורה. אנחנו רק המתווכים שמנסים כל פעם מחדש לייצר איתה מפגש, ולמפגש אינטימי שגובים עבורו כסף יש כינוי ברור מאוד. במקום אחר בזוהר הוא מדמה את הלומד תורה לבן שמחטט במגירות של אבא ומנסה לגלות עליו דברים. הוא קצת שובב, הילד, אבל אפשר לסלוח אם הסקרנות שלו היא טהורה. כשהיא נובעת מתשוקה אותנטית לקרבה ולא מאינטרסים נוספים.

התורה אף פעם לא תהיה שלנו. לכן היא לא עוברת בירושה. והיא כועסת מאוד כשמנסים לעשות ממנה כתר וסימן סטטוס. היא, שלעולם מונחת בקרן זווית, ממתינה למי שיש בו העוז והתשוקה ליטול אותה. המגע עמה תמיד מתעתע, חתרני, כמעט בלתי ניתן למסירה.

בנעוריי הייתי מתרעם על המנהג ללמוד במשך כל הלילה ולהחריב כך את תפילת החג בשחרית. המסורת שקיבלתי מבית אבי־אבא הייתה שראוי לבטל אותו כליל. אך יש יופי מיוחד דווקא כשמגיעים אל המפגש בבוקר שבועות בעיניים עצומות למחצה, תשושים מנסיונות לאורך כל הלילה לגבור על עייפות החומר, לחטוף עוד דף או עוד פיסקה. יודעים שפעם נוספת היא תישאר בלתי מושגת. ודווקא ברגע הזה, ללא כל צדקה, כמו חסד בעז עם רות בגורן, נוצרת לפעמים פגישה.