המשבר הפוליטי בין נתניהו למפלגות החרדיות נראה במבט ראשון כמו פגיעה דרמטית בגוש הימין. בדגל התורה אפילו מדברים על סופו של ה"גוש", על אובדן אמון בנתניהו ועל צורך בבחירות בהקדם. אבל מתחת לרעש, לאיומים ולכותרות הגדולות מסתתרת אפשרות אחרת לגמרי: דווקא המשבר הזה עשוי להיות הדבר הטוב ביותר שקרה לגוש הימין ערב בחירות.
עוד כתבות בנושא
הסיבה פשוטה. כל אחד מהצדדים מגיע לבחירות עם סיפור מצוין עבור הקהל שלו. נתניהו יוכל להציג את עצמו בפני הציבור הכללי בימין כמי שלא נכנע לחרדים, לא העביר חוק פטור מגיוס ולא כופף את המדינה לטובת דרישות קואליציוניות בלתי פופולריות. אחרי חודשים ארוכים שבהם שאלת הגיוס הפכה לאחת הנקודות הרגישות ביותר בציבור הישראלי, ובעיקר אחרי המלחמה והמחיר הכבד ששילמו משפחות רבות, זהו נכס פוליטי משמעותי עבורו.
במילים אחרות, נתניהו יכול להגיע לבוחר הימני, המסורתי, הליכודי והביטחוני ולומר: לחצו עליי, איימו עליי, דרשו ממני — אבל לא נתתי חוק שאינו מתאים למציאות החדשה. גם אם בפועל הוא ניסה לקדם פשרות, וגם אם הוא ניהל מגעים עם הסיעות החרדיות, מבחינה תקשורתית הוא יוצא מהמשבר הזה כמנהיג שלא וויתר על הערכים של בוחריו. עבור חלקים גדולים בציבור הימני, זה עשוי להיות ההבדל בין תחושה שאין למי להצביע, שתוביל להישארות בבית ביום הבחירות, לבין תחושת אמון בנתניהו שתוביל להגעה לקלפי והצבעה לליכוד.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מן הצד השני, גם החרדים מקבלים קמפיין בחירות מושלם. הם לא יוכלו להציג הישג בדמות חוק גיוס, אבל הם יוכלו להפעיל קמפיין "גוואלד". מבחינתם, זעקת המאבק ברורה: עולם התורה בסכנה, ההבטחות הופרו, נתניהו לא סיפק את הסחורה, ורק הצבעה חזקה ליהדות התורה ולש"ס תאפשר לתקן את הנזק בכנסת הבאה. עבור הציבור החרדי, בעיקר הפריפריה שלו, שלא תמיד מלאה בכוחות להצביע שוב לנציגים החרדים בכנסת, זהו דלק אלקטורלי משמעותי. תחושת איום על הישיבות ועל מעמד בני התורה היא בדיוק מסוג המסרים שמוציאים מצביעים מהבית.
כך נוצר מצב פוליטי כמעט פרדוקסלי: העימות בין נתניהו לחרדים מחזק את שניהם. הוא מאפשר לליכוד להתרחק מהדימוי של מפלגה שנשלטת בידי שותפותיה החרדיות, ומאפשר לחרדים להציג את עצמם כמי שלא ויתרו ולא התקפלו. כל צד יכול לומר לבוחריו את מה שהם רוצים לשמוע, בלי לשבור באמת את הברית האסטרטגית שביניהם.
דרעי וגפני במליאת הכנסת | צילום: Yonatan Sindel/Flash90
כי בסוף, אחרי כל ההצהרות החריפות, השאלה הפוליטית אינה מי כועס על מי, אלא מי יכול להקים ממשלה עם מי. וכאן התשובה כמעט לא השתנתה. לנתניהו אין שותפים טבעיים יותר מהמפלגות החרדיות. למפלגות החרדיות אין שותף טבעי יותר מנתניהו והליכוד. גם אם דגל התורה תצהיר שהמושג "גוש" כבר לא קיים, קשה לראות אותה מצטרפת לממשלה בראשות מי שהתחייבו ל"גיוס לכולם" או למי שמנהלים קמפיין חילוני מובהק נגד הפטור מגיוס.
ש"ס מבינה את זה היטב, ולכן היא נזהרת שלא לפרק את הכלים. גם יהדות התורה, למרות הטון התקיף, יודעת שבצד השני לא מחכה לה הצעה טובה יותר. המרכז והשמאל אינם יכולים להציע לחרדים את מה שהם מבקשים, ובוודאי לא באקלים הציבורי הנוכחי. לכן הבחירות, אם יגיעו, לא יהיו באמת גירושים — אלא מריבה משפחתית רועשת לפני השכנת "שלום הבית".
עוד כתבות בנושא
דווקא משום כך, המשבר הנוכחי עשוי להפוך למנוע אלקטורלי. נתניהו יקבל קולות מימין על כך שלא נכנע. החרדים יקבלו קולות מבית על כך שנאבקו עד הסוף. וביום שאחרי הבחירות, כשאבק הקמפיין ישקע, כולם יגלו מחדש את מה שידעו מלכתחילה: אין להם שותפים טבעיים יותר זה מזה. אם כך יקרה, גוש הימין לא רק שלא ייחלש מהמשבר — הוא עשוי לצאת ממנו מחודד, מגויס וחזק יותר.