צהלות השמחה מאגפי הימין המזוהה עם "ברית המשרתים" נשמעו השבוע בכל רחבי הרשת. בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' הודיעו שעל רקע המלחמה המתרחשת, ומתוך רצון לשמור על יציבות הכלכלה הישראלית - התקציב יעבור ללא סעיפים שנויים במחלוקת כמו רפורמת החלב. במקביל, גם חוק הגיוס הוקפא.
המשמעות הפוליטית ברורה לכול: החוק כנראה לא יעבור עד סוף כהונת הממשלה. אלא שדווקא ההכרזה הזו זורקת את הכדור למגרש של מתנגדי החוק, שיצטרכו להתמודד עם השאלה "מה עכשיו?". עם כל הכבוד לחגיגות על בלימת החוק והניצחון הפוליטי, כדאי לזכור פרט אחד קטן שנידון להשתכח בלהט הוויכוח האולפני: כישלון החקיקה לא מביא שום צעיר חרדי לבקו"ם.
לאורך כל התקופה הארוכה שבה התנהל המאבק הסוער סביב הסוגיה הזו, מתנגדי החוק מהימין והמרכז זעקו בשם תחושת חוסר ההוגנות. רק דבר אחד הם לא עשו: הם לא טרחו להציג לציבור גרסה מעשית משלהם לחוק הגיוס. לא ראינו הצעה שלהם לחוק שיצליח לא רק להרגיע את הכעס הציבורי ולשדר מסר נחרץ של "לא ניכנע לעסקנות החרדית", אלא באמת יצמיח את מספר המתגייסים בפועל. כעת, כשהחוק נפל ומבחינתם האיום המיידי הוסר, האם למישהו במחנה החוגג יש מושג איך מתקדמים מכאן?
הכי מעניין
המבחן האמיתי, כידוע, אינו בהצהרות גדולות או בציוצים זועמים ברשתות, אלא בתמיכה במעשים בשטח. ניקח למשל את קמפיין ישיבות ההסדר החרדיות. היוזמה שצומחת מלמטה מנסה בימים אלה ממש להביא צעירים חרדים למסלולי גיוס, כולל לשירות קרבי, תוך שמירה על עולם הערכים שלהם. היכן התמיכה הפומבית והגיבוי מצד אותם קולות בדיוק ליוזמות הללו?
הרבה יותר קל לנהל קמפיין תודעתי נגד "השתמטות" מללכלך את הידיים בעבודה הסיזיפית של בניית מסלולי שירות ומתן לגיטימציה חברתית למתגייסים. כפי שמעידים הלוחמים החרדים של חטיבת "חשמונאים", שכבר עשו את הצעד האמיץ, רטוריקה של כפייה ועיצומים דרקוניים לא יביאו את חבריהם. ההפך הוא הנכון.
עוד כתבות בנושא
ויש עוד נקודה שמטרידה בסיפור הזה, והיא מה שנראה כמו אימוץ של דפוסי חשיבה לא בריאים. סיסמת ה"עוד דונם ועוד עז" אמנם צמחה בקרב תנועות הפועלים, אך מאז ימי "גוש אמונים" אומצה בצדק על ידי הימין, מתוך הבנה שתהליכי עומק היסטוריים לוקחים זמן, דורשים אורך רוח, ולעתים מחייבים פשרות והבטה בחצי הכוס המלאה. מפעל ההתנחלויות המפואר, למשל, לא קם ביום אחד בהחלטת ממשלה גורפת. עד היום הדרך להקמת יישוב עוברת דרך איזו חוות בודדים, או שכונה של כמה קרוואנים דלוחים על גבעות חשופות. כך הימין הגיע היום למציאות של למעלה מחצי מיליון תושבים ביהודה ושומרון. הימין ידע להתפשר מתוך מבט אסטרטגי ארוך טווח.
מנגד, השמאל הישראלי עזב את כור מחצבתו המפא"יניקי, והתמכר במהלך השנים לפוליטיקה טהרנית של "הכל או כלום". ראינו זאת היטב לאורך כל חודשי הרפורמה המשפטית. הם סירבו לכל פשרה ולא היו מוכנים לוותר אפילו על שבריר פסיק מתפיסת עולמם. בטווח הקצר הם אולי רשמו ניצחון טקטי, אבל בטווח הארוך – הגישה חסרת הפשרות הזו מובילה אותם לדעיכה פוליטית וציבורית מתמשכת.
עצוב לראות שיש גורמים בימין שמאמצים את גישת הסרבנות האטומה בנוגע לגיוס החרדים. הגישה של "או גיוס שוויוני ומלא לכולם כאן ועכשיו או כלום" היא מתכון בטוח לכלום. היא לא תביא לשירות קרבי ולו חייל חרדי אחד נוסף.
עכשיו, כשחובבי "ברית המשרתים" חוגגים את ניצחונם הפוליטי, הכדור במגרש שלהם. האם כשנגמר הצורך להשקיע אנרגיות בפסילת כל מתווה מדורג הם ישכילו לחזור לשיטה שעובדת - להגדיל בהתמדה ובנחישות את מספר החרדים שמתגייסים לשירות? האם יחבקו את המסגרות המותאמות, ויתמכו בכל צעיר שלובש מדים בחטיבת "חשמונאים" או בהסדר החרדי?
שינויים היסטוריים בחברה הישראלית לא נולדים באבחת חרב של "הכול או כלום", אלא בעבודה קשה ובהבנת המציאות.