יש מקרים שבהם מערכת הביטחון בעצמה מוכיחה עד כמה היא זקוקה לניעור. פרסום ההתבטאויות החריגות, כפי שהובאו בתקשורת, של ראש המוסד דדי ברנע נגד מינויו של האלוף רומן גופמן למחליפו, הוא מקרה כזה. לא משנה אפילו אם גופמן הוא המועמד המושלם או לא. הסיפור הגדול באמת הוא עצם העובדה שראש מוסד מכהן מנהל בפועל קמפיין נגד מחליפו ואל מול ראש הממשלה, מול ועדת גרוניס, מול היועצת המשפטית לממשלה, וכעת גם באמצעות מכתב חסוי שיוצג בבג"ץ.
וזה צריך להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח במדינה.
עוד כתבות בנושא
המוסד הוא לא גוף פוליטי וראש מוסד אינו נבחר ציבור. הוא לא אמור לעצב את זהות מחליפו, לא להפעיל לחץ ציבורי ולא להפוך לשחקן בזירה הפוליטית־משפטית. ראש מוסד אמור לבצע את מדיניות הדרג הנבחר ולא לנסות לבלום אותה באמצעות קשריו במערכת.
הכי מעניין
אבל ככל שנחשפים עוד פרטים, נראה שברנע לא הסתפק בהבעת עמדה מקצועית נקודתית. לפי הפרסומים, הוא מנסה לקבוע נורמות חדשות שלפיהן "הערה פיקודית" פוסלת מועמד לראשות המוסד, והוא אף נכנס לשאלות של "מבנה אישיות" ו"התאמה ערכית". אלו כבר לא הערכות מודיעיניות מקצועיות — זו כניסה ישירה למאבק על זהות ההנהגה הביטחונית בישראל.
ובדיוק כאן נתניהו כנראה צודק.
עוד כתבות בנושא
במשך שנים נבנתה בישראל תפיסה שלפיה מערכות הביטחון הן "ממלכתיות" ולכן אסור לגעת בהן. אלא שבשנים האחרונות יותר ויותר בכירים במערכת חוצים את הגבול שבין ייעוץ מקצועי לבין מעורבות פוליטית בעודם בתפקיד. ראינו את זה בעימותים הפומביים של בכירי מערכת הביטחון מול הממשלה סביב הרפורמה המשפטית. ראינו את זה בהתבטאויות בעילום שם של בכירים נגד מדיניות הדרג המדיני בזמן מלחמה, וראינו את זה בצורה פומבית וקיצונית גם אצל ראש השב"כ רונן בר. עכשיו מתברר שגם במוסד התופעה קיימת.
דווקא ההתנגדות החריפה של ברנע למינוי גופמן מוכיחה עד כמה נתניהו צודק כשהוא מתעקש להביא דמות חיצונית למערכת. כי אם ראש המוסד היוצא מרגיש בנוח להתערב כך במינוי מחליפו, אולי הבעיה עמוקה יותר מאדם כזה או אחר. אולי גם במוסד נוצרה תרבות ארגונית שבה בכירים רואים עצמם לא רק כמבצעי מדיניות — אלא גם כשומרי הסף של המדינה מפני הדרג הנבחר. וזו כבר סכנה אמיתית.
הטענה אינה שכל ביקורת מקצועית אסורה. להפך. ברור שראש מוסד צריך להציג את עמדתו בפני ראש הממשלה. אבל יש הבדל עצום בין חוות דעת מקצועית דיסקרטית לבין הפיכת המינוי למאבק פומבי, משפטי ותקשורתי. כשזה קורה שוב ושוב — בצבא, בשב"כ, וכעת גם במוסד - הציבור מתחיל להבין למה הממשלה מדברת על "מערכת סגורה" שמגנה על עצמה.
Arie Leibראש השב"כ רונן בר וראש המוסד דדי ברנע, | צילום: Abrams/Flash90
בדיוק כפי שנתניהו טען שיש צורך להביא לשב"כ דמות חיצונית שתבצע שינוי ותשבור דפוסים ישנים, כך גם במוסד ייתכן שנדרש זעזוע דומה. לא כדי "לפרק את המערכת", אלא כדי להזכיר מי קובע במדינה דמוקרטית: הציבור באמצעות נבחריו.
בסופו של דבר, האירוניה ברורה. ברנע ניסה אולי לבלום את מינוי גופמן — אבל בעצם ההתערבות שלו הוא רק סיפק לנתניהו את ההוכחה החזקה ביותר לכך שהמינוי הזה נחוץ.
עוד כתבות בנושא
