אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאם יריב לוין היה מרכך את השינוי בעניינו של הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ואם שמחה רוטמן היה ממתן את התיקון בעניינה של עילת הסבירות, ואם המהלך כולו היה מנוהל בשיח, בפנים מאירות ובחיבוק אוהב – הכול היה נראה אחרת: השמאל לא היה משבית את המדינה ולא היה מדליק מדורות באיילון, "אחים לנשק" לא היו עמלים לפרק את צבא המילואים, אנשי עסקים לא היו קוראים להפסיק להשקיע בישראל, ומובילי מחאת ההייטק, מחאת הרופאים, מחאת העובדים הסוציאליים ומחאת המשוררים והפזמונאים היו מכנסים מסיבת עיתונאים ומכריזים שהם נרגשים מהזכות שנפלה בחלקם להשתתף במהלך המוסכם והמשותף לקידום השינויים הנדרשים במערכת המשפט.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו את סיפורי הבדים הללו, ואפילו לנסות להאמין בהם. אבל ההתקפה הפרועה נגד מינויו של אלוף דוד זיני לראש שב"כ מלמדת בפעם המי יודע כמה שמדובר באוסף של אשליות. מה הקשר בין דוד זיני לרפורמה המשפטית? פשוט מאוד. ניצבת מולנו קבוצה שהחליטה לא לאפשר למחנה הלאומי להעביר כלום - לא החלטות שמקדמות את תפיסת העולם שלו, ולא מינויים של אנשים שנראים כמוהו.
עוד כתבות בנושא
אנחנו פוגשים את החבורה הזו מול כל מהלך של בנימין נתניהו. אנחנו פוגשים אותה בכל עניין שקשור במי שצמח בערוגה הלא נכונה. כך דוד זיני וכך עופר וינטר, כך מתניהו אנגלמן וכך נעם סולברג, כך רוני אלשיך וכך אביחי מנדלבליט, כך אפי איתם וכך יעקב עמידרור. לכל אחד סיפור משלו. זה פסול בגלל בית הגידול שלו, זה בגלל מי שמינה אותו, זה כי הוא משיחי וזה כי הוא מתנחל, זה כי הוא נאמן למלך ולא לממלכה, וזה כי הוא מתפלל ליושב במרומים ולא ליושב בבית המשפט העליון.
הכי מעניין
במשך שנים נדרשנו לעמוד ברף שנציגי המחנה השני מעולם לא נדרשו להתמודד איתו. אלה יכלו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, בשחרור מחבלים, בהריסה של יישובים יהודיים או ברשות שמשלמת משכורת חודשית לרוצחי יהודים, ועדיין להיתפס כמועמדים ראויים, סבירים ולגיטימיים לכל תפקיד - משופט בית המשפט העליון ועד לראש שב"כ. איש לא אמר עליהם שהם משיחיים, איש לא הסביר שעמדותיהם מסוכנות לעתיד המדינה. בשנתיים האחרונות גילינו אפילו שאתה יכול לעודד אלפי לוחמים לא להתייצב למילואים – כמו שעשו ראשי המוסד לשעבר נחום אדמוני, שבתי שביט, אפרים הלוי, דני יתום ותמיר פרדו, וכמו שעשו ראשי שב"כ לשעבר כרמי גילון, יובל דיסקין ונדב ארגמן - ועדיין להיחשב כמי שהיה ראוי לעמוד בראש הארגונים החשובים הללו. אבל דוד זיני? איתו יש בעיה. הוא לא מבין בדמוקרטיה ובממלכתיות.
פסולים סדרתית
אני לא מכיר את דוד זיני, אבל לצורך הדיון אניח שהוא אכן "משיחי", כמו שמאשימים אותו, ואנצל את הבמה החשובה הזאת כדי לבשר שגם אני - שמצהיר בתפילה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – משיחי. מכיוון שמתישהו הצליח מישהו להפוך את הביטוי "משיחי" לגידוף, בלי להסביר מה הופך יהודי שמצפה למשיח ליהודי בעייתי, ראוי לספר למי שלא יודע שיש המוני ישראלים טובים ו"משיחיים" שתורמים למדינה בכל תחומי החיים. באוגדות המתמרנות שלנו בעזה יש הרבה לוחמים "משיחיים", ובשנתיים האחרונות עם ישראל הביא למנוחות בבתי העלמין הצבאיים נופלים "משיחיים" רבים שמסרו את נפשם בשביל כולנו.
מקרה זיני מלמד בפעם המי יודע כמה שמותר לנו לתרום למדינה, מותר לנו להתנדב בשבילה, מותר לנו לסכן את נפשנו למען כל החותמים על עצומות שמזהירות מפנינו - אבל את כל זה מותר לנו לעשות רק בכובע בני מעמד הפועלים. ברגע שאנחנו מבקשים להתיישב ליד ההגה, ולא משנה איזה הגה, מונף אל על הדגל האדום שמתריע "זהירות, סכנה". ולא, אל תתנו לאיש למכור לכם אגדות על כך שההתנגדות למינויו של דוד זיני לראש שב"כ קשורה לדרך המינוי או למשהו מעין זה. איך אני יודע לקבוע את זה? כי אני זוכר ששיטת הפסילות הזו לא נולדה אצל זיני. יש לה זקן ארוך. משכך, נתחיל בו, ואחריו נעבור אל קודמיו.
עוד כתבות בנושא
אלוף דוד זיני שירת בצה"ל עשרות שנים. הוא פיקד על לוחמים, חירף את נפשו בשדות הקרב, ומעולם לא עלתה נגדו איזו טענה על בעיה בשריר הממלכתיות, על מחסור בוויטמין הדמוקרטי או על רמות גבוהות מדי של משיחיות מסוכנת בדם. רגע אחרי שהתברר שהוא המועמד להחליף את רונן בר, גילינו שהעובדה שצלחנו בשלום את שנותיו הרבות של האיש המסוכן הזה במדים היא ההוכחה שיש א־לוהים. כמעט כל הטענות שעלו בעניינו לא נגעו בו עצמו, שכן מאז שהגיע לבגרות האיש עוסק בלחימה ולא בעניינים שבמחלוקת. אמרו שהרב שלו "הומופוב", שאבא שלו התפקד למפלגת נעם, שדוד שלו כתב מאמר לספר "ברוך הגבר", שהמחותן שלו סבור ש"אנחנו חייבים לכבוש לפחות עד ביירות", שאשתו כתבה ש"להרוס בתים בעזה זו מצווה", ושהאח שלו משרת ביחידה שמקיימת את המצווה הזו בפועל.
זוכרים את מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה? גם מפניו הזהירו על רקע היותו "משיחיסט". בעיתון הארץ הזכירו שהוא מגיע מ"ההתנחלות המקצינה כוכב־השחר, הורתם של מאחזי פרא ששב"כ כשל בטיפול באנשיהם". בעל טור במעריב הזהיר ש"כאשר ראש שב"כ חובש כיפה וסגנו ר' גם מתנחל, וגם חובש כיפה וגם ידוע בלהטו האידאולוגי - יש לנו בעיה". בעל טור בעיתון לאנשים חושבים התריע שיש סיכון שאלשיך לא יוכל להשתחרר מ"דעות רבניות, תיאולוגיות, שמהן הושפע". הפרשן הביטחוני בעיתון קבע עוד קודם לכן ששב"כ הפך לראשי תיבות של "שירות בעלי כיפות". בערוץ 10 חשפו תמונה של אלשיך רוקד עם ספר תורה בחגיגות שמחת בית השואבה, וצירפו אזהרה נוכח התמונה המפלילה: "קצינים בכירים מעלים חשש גדול בנוגע לאופן הטיפול של רוני אלשיך בנושאים רגישים הקשורים למגזר החרדי, ובמיוחד לרבנים בכירים שאולי יידרשו בשלב מסוים לחקירה".
כשאפי איתם הוזכר כמועמד לתפקיד יושב ראש מוסד יד ושם, נקראו שוב חברי הקבוצה המדוברת בצו 8. אחד קבע ש"הוא איש פוליטי", אחר ש"הוא גזען שרוצה לזרוק מפה את הערבים", שלישי ש"הוא מעריץ את המוות במלחמה ממש כמו אדולף היטלר". יאיר לפיד, שישב במערכת עיתון צבאי כשאפי איתם סיכן את חייו למען אנשים כמוהו, פסק ש"מי שננזף בידי הרמטכ"ל על התעללות באוכלוסייה אזרחית (אירוע שהתרחש כשלושים שנה קודם לכן, ושאיתם אפילו לא עמד לדין בגינו – ק"ל) אינו יכול לכהן בתפקיד שסמליותו רבה כל כך בעיני העם היהודי". תא"ל איתם - שנולד לאם שנלחמה בשורות הצבא האדום ואיבדה במלחמה ההיא את בעלה, קצין יהודי, שבועות ספורים לאחר חתונתם, ושהוריה נרצחו בלטביה בידי שכניהם; שעוטר בעיטור המופת על חלקו במלחמת יום הכיפורים; שפיקד על סיירת גולני במבצע יונתן – מצא את עצמו פסול מלעמוד בראש המוסד החשוב הזה.
אם זה היה אירוע חד־פעמי, היה אפשר להאמין למי שטוענים שיש בעיה נקודתית עם מינוי כזה או אחר. כשאנחנו עדים לסדרה ארוכה כל כך, אי אפשר לטעות. כשאלוף יעקב עמידרור מונה לראש המל"ל הזהיר הפרשן הפוליטי הבכיר של הארץ שמסביב לבנימין נתניהו יש יותר מדי דתיים. "האם יעלה על הדעת שבמדינת ישראל, במזרח התיכון שאין בו רגע דל, ראש ממשלה יהיה מנוע משיחה עם יועצו המדיני, עם ראש הסגל שלו ועם יועצו לביטחון לאומי, החל בכניסת השבת ועד צאתה?", שאל הפרשן, "האם שומרי השבת בכלל יודעים מה קורה בעולם באותן שעות? הרי אסור להם לצפות בטלוויזיה, לגלוש באינטרנט או להאזין לרדיו. האם הגיוני שראש הממשלה הוא זה שמעדכן מדי מוצאי שבת את יועציו המדיניים באירועים שהתרחשו בזירה הבינלאומית והאזורית ב־25 השעות שבהן הם היו מנותקים מן העולם? לא. זה לא הגיוני".
כשאביחי מנדלבליט נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה הודבק לו הכינוי "היועץ המשפחתי", לצד אזהרה שהוא צפוי לנקות כל כתם שידבק במשפחת נתניהו.
מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
כל זה עוד לפני שהגענו למתניהו אנגלמן. שוב ושוב נוזפים בנו נוטרי משמר הדמוקרטיה שאסור לפגוע בשומרי הסף, ושמי שתוקף את בית המשפט העליון, את הרמטכ"ל או את ראש שב"כ כמוהו כמי שמחריב ביודעין את הבית. והנה נכנס אנגלמן לתפקידו והתברר שיש שומרי סף שמותר לגדף. אני לא מדבר על מי שיש לו ויכוח ענייני עם המבקר או עם החלטה מהחלטותיו. אני מדבר על דה־לגיטימציה כמו זו של ראש האופוזיציה לפיד, שמגדיר אותו "מבקר מטעם" ואת הבדיקה שלו "הצגה בשירותו של נתניהו", שמטרתה "לסייע לראש הממשלה נתניהו לחמוק מחובתו". רק לאחרונה אמר עליו לפיד שהוא מועל בתפקידו, שהבדיקה שלו היא "הונאה", וש"כל מטרתו של המבקר היא לא להגיע לחקר האמת אלא לסייע לנתניהו".
אני מדבר על אהוד ברק, שכינה את המבקר "סמרטוט רצפה" ו"המשרת העלוב של נתניהו". כשדודי אמסלם משתמש במילים כאלה כלפי היועצת המשפטית לממשלה הוא מקבל בכלי התקשורת יחס של פרחח. לפיד וברק ימשיכו להתראיין ברדיו ולקבל יחס מכבד גם אחרי הדברים האלה. כך הם, כך התנועה לאיכות השלטון שכינתה את מבקר המדינה "כלב התקיפה של השלטון", כך מאמר המערכת של הארץ, שהגדיר אותו "אנגלמן בשירות אדונו".
מי איבד את האובייקטיביות?
רוצים עוד דוגמה? קחו את השופט נעם סולברג, היום המשנה לנשיא בית המשפט העליון. סקרתי בעבר בטור שלי כיצד כל מי שהסבירו לנו כיצד ראוי לשמור על כבודם של אנשים מסוגו, סגל א' של מערכת המשפט, החריגו אותו תמיד מהכלל הזה. כתבו עליו בהארץ שהוא "חצוף", שהוא "לאומן", שהוא "שופט אפרטהייד בבית משפט אפרטהייד", וש"אוי לבית המשפט שסולברג שופט בו". אחרי אחד מפסקי הדין המשותפים שלו ושל השופט אליקים רובינשטיין כתבו עליהם שמכיוון ש"שניהם חובשי כיפה, דתיים אורתודוקסיים, שצמחו והתפתחו בדרך המלך של הציונות הדתית", הרי ש"נתנו לחתולים לשמור על השמנת", והזהירו ש"על פי שיטת הסניוריטי ב־2028 יעמוד בראש בית המשפט העליון מתנחל - כלומר, עבריין".
כשסולברג והשופטים אלכס שטיין ודוד מינץ שובצו לאותו הרכב, הרשה לעצמו הארץ להסביר לנו שמדובר ב"שני מתנחלים, ועימם הייבוא האישי של הגברת שקד מאמריקה... שלושה שופטים הנעים על הספקטרום שבין השול הימני לשול החרד"לי". כשסולברג הוזכר כמועמד אפשרי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הזכיר לנו אחד העיתונאים הבכירים בהארץ - עיתון שיצא למשימת יירוטו של סולברג יותר מפעם אחת - שהוא "שירת בפרקליטות תחת שרביטה של אם המתנחלים, פליאה אלבק". "עצם מועמדותו של השופט נעם סולברג למשרת היועץ המשפטי לממשלה מעוררת דאגה", נכתב שם.
עוד כתבות בנושא
ומכיוון שהעלינו את שמו של השופט דוד מינץ, נזכיר גם שכאשר הוא ביקש לפסול את התמודדותו של עופר כסיף לכנסת, השווה אותו בעל טור בהארץ למשפטן נאצי. אז איך זה שאנשי ימין שמותחים ביקורת על יצחק עמית מוצגים כבבונים שמאיימים על המשטר הדמוקרטי, ואנשי שמאל שמדברים כך על סולברג או על מינץ נתפסים כלגיטימיים? שאלה טובה.
רק מכיוון שאנחנו בענייני שופטים, נרשה לעצמנו לסטות רגע הצידה כדי להיזכר מה קרה לשופט יוסף אלרון, כשהתפרסם שיש לו כוונה להתמודד על נשיאות העליון. הפרשן המשפטי של דה־מרקר הציע להשעות אותו, והסביר ש"מהיום והלאה כל פסק דין של אלרון... חשוד בהטיה פוליטית". הפרשן המשפטי של כלכליסט הבהיר שאלרון הציג את מועמדותו "לנשיא הראשון של ההפיכה המשטרית". פרופ' מרדכי קרמניצר, פעם סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, קבע ש"השופט אלרון העמיד את עצמו לרשות הכוחות המאיימים על הדמוקרטיה". טליה ששון, בעבר בכירה בפרקליטות, קבעה שמכיוון ש"אלרון נגוע בנקיטת עמדה", הוא "איבד את האובייקטיביות הנדרשת משופט". כאמור, כללי הנימוס הנדרשים מאיתנו ביחס לבית המשפט העליון מתגמשים בהתאם לנשוא הביקורת.
רגע מוערך, רגע שטן
התחלנו בדוד זיני ונסיים בדוד זיני, כי הוא רק עוד חוליה בשרשרת. רגע לפני שהוזכר כראש שב"כ פוטנציאלי הכרנו אותו כקצין אמיץ לב ומוערך, שבבוקר 7 באוקטובר נכנס לרכב בביתו ברמת הגולן וטס אל לב הקרבות שבדרום. רגע אחרי - כשטן.
אם היה משהו בעל משמעות בפרסומים עליו, ניחא. אבל אין. אבא שלו אמר משהו, הדוד שלו אמר משהו, האישה שלו אמרה משהו, הרב שלו אמר משהו. "האידיאולוגיה של אלוף זיני לא רחוקה בהרבה מזו של נערי הגבעות הפרועים", כתב עליו בן כספית. "הוא לא היה צריך להיות אלוף", נזכר משה בוגי יעלון. בערוץ 13 נתנו את הכותרת "שם עלינו זיני". בידיעות אחרונות הסביר הפרשן הוותיק רון בן־ישי ש"כמעט כל ראשי שב"כ הקודמים לא היו 'צבועים פוליטית', זיני כן". בערוץ 12 הטעים אמנון אברמוביץ': "זיני בא... לוותר על החטופים". ועמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, הסביר שקיים חשש שזיני יסייע בעצימת עין למאמצים להרתיע ערבים מלהגיע להצביע בבחירות הבאות, ושקיים ספק גדול אם הוא האיש "שידע לשמור על הדמוקרטיה הישראלית השברירית".
זו חוויית חיינו, אנשי הציונות הדתית. עשרות שנים אנחנו נדרשים לעמוד במבחנים שאף אחד אחר לא נדרש להתייצב אליהם. שוב ושוב אנו נאלצים להצהיר אמונים ולשכנע שאנחנו ממלכתיים, דמוקרטיים, נאמנים לחוק, ושלא נסרב לפקודה שתתנגש עם הוראותיו של הרב.
אינספור מיזמי סרבנות שהגיעו משמאל, בזמן שאנו מתייצבים ומצדיעים לדגל גם בימים הקשים ביותר, לא עזרו מול הקמפיין שמופעל נגדנו. רק בעולם שחי על אדני שקר ארגון "אחים לנשק", שהתגאה באיסוף חתימותיהם של עשרת אלפים חיילים שהצהירו שלא יתגייסו למילואים כשייקראו, יכול לבקש מוועדת גרוניס לפסול את דוד זיני בטענה שהוא "מסוכן לדמוקרטיה" ושהוא חלק מ"ההשתלטות המשיחית על לב מערכת הביטחון" - אותה מערכת שאנשי "אחים לנשק" עבדו במשרה מלאה כדי לפרק.
עוד כתבות בנושא
