גלי ישבה ליד עמדת הציורים שלה. גבותיה קפוצות כמו שני עננים שתכף ייפגשו ויהפכו לגשם, גופה נוטה קדימה כאילו נמשך לתוך הדף. "מה את מציירת?" שאלתי אותה. היא הרימה את הדף והציגה אותו בפניי: שני בתים, עם ארובות ועשן, כל ארובה פונה לכיוון אחר. "זה הבית של אבא", אמרה, "וזה הבית של אימא". הסתכלתי על הציור והרגשתי איך החום עולה מהחזה לעצמות הלחיים. כמו הרגע שלפני הדמעות, שבו הגוף מבין עוד לפני שנותנים לו רשות.

בת שלוש הייתה כשהתגרשנו. ספק אם תזכור שאי פעם היה לנו בית אחד. מהיום שבו עמדה על דעתה יש אימא ויש אבא ויש שני בתים ושתי מברשות שיניים ושני חדרי שינה ושתי פינות צעצועים. ומה זה עושה לנשמה, לשכבות הרכות ביותר שלה - אינני יודעת. ואני חיה עם אי־הידיעה הזאת כמו שחיים עם הרפס השפתיים - שוכח את עצמו חודשים ארוכים ומדי פעם צץ שוב באותו המקום בדיוק.

אני כותבת את זה אלייך, מי שמתלבטת עכשיו. מי שעומדת על אם הדרך ומחפשת סימן. מדי פעם פונות אליי בשקט נשים ושואלות איך עשית, איך ידעת, מתי זה נכון. ואני יודעת שלא לגמרי הגון שאכתוב את זה - שהרי אני כבר בצד השני, ובכל זאת אכתוב: אל תמהרי להתגרש.

נכון, רוב הדאגות שלך לא יתממשו. ככל הנראה תסתדרי כלכלית. ככל הנראה החיים יחזרו למסלולם בצורה כזו או אחרת. ככל הנראה ייפתחו בפנייך עולמות שלא ידעת שקיימים ותרוויחי חברויות עמוקות יותר. ואם תהיי ממש מודעת לעצמך את תיכנסי לתהליכי עיבוד שבהתחלה יהיו קשים אבל בסוף, איכשהו, יתקבצו למהלך שקרוי גדילה. ואם תעשי עבודה פנימית ותשאלי את עצמך איפה נפלת בקשר הקודם ותעני לעצמך תשובות מספיק אמיצות - ככל הנראה, מתישהו תופיע בחייך גם זוגיות שלא האמנת שתגיע.

ועדיין אני חייבת לך גם את החלק האחר. אני חייבת לספר לך שגם כשהכול ממש מסתדר, תמיד יהיו רגעים שילחצו לך חזק על כפתור האשמה. אני לא אשקר לך ולא אמכור לך גירושים כמו מוצר שיפצה אותך. אני לא אגיד לך שבית שהולך לפרידה הוא בית ככל הבתים - הוא לא. אני לא אגיד לך שהילדים יסתגלו בקלות ושיהיה בסדר - לא, לא תמיד. ולא כולם. והמחיר הזה הוא המחיר הקשה ביותר, הפצע האחד שלא מתאחה לגמרי. ועל החלק הזה אי אפשר לדלג. לכן אני מבינה ומכבדת את אלה שמחליטים לשים את הזוגיות שלהם בצד כדי לשמור על בית אחד, בעיניי זו החלטה אמיצה לא פחות.

וכשאת בצומת וצריכה לבחור בין שני הנתיבים, כדאי שתבדקי מה המוטיבציות שלך. אם את מתגרשת כדי להשתדרג רומנטית; אם את נפרדת כי את חושבת שבצד השני ממתינים לך חיים קלים ונוצצים - תני לי להרוס לך את האשליה, הם לא יהיו קלים יותר. את תעברי דרך עולם היכרויות שמתיש את הנשמה ודרך גברים עם מטענים קודמים שנשים אחרות החזירו לחנות. את תעברי דרך בדידות מהסוג שעוד לא פגשת, דרך אתגרים חברתיים שלא הכרת. אבל אם הגעת לנקודה שבה את רוצה להיפרד גם אם המשמעות היא שתהיי לבד כל החיים, גם אם אומרים לך שתמותי בגפך כשאת מוקפת ב־70 חתולים - אם זאת ההרגשה, אם בדקת אותה וחזרת לבדוק אותה שוב והבנת שהיא אמיתית – זו אולי סיבה טובה.

ואני פה כדי לומר לך לפני שאת מפרקת, שיש סיכוי מאוד טוב שיש עוד מה לעשות. אפילו קשרים שהייתה בהם בגידה רומנטית או כלכלית אפשר לעיתים להציל. זה תלוי בעיקר בך ובבן הזוג שלך. זה תלוי ביכולת שלכם לשים את האגו בצד, זה תלוי ביכולת לעשות עבודה עצמית ולהבין מחדש מהי באמת זוגיות, וזה תלוי במוכנות לסלוח, ומוכנות לסלוח היא אחת המלאכות הקשות ביותר שנדרשת מן האדם.

אבל מה הופך החלטה לנכונה? אין דבר כזה, יקירתי. ההחלטות לא נולדות נכונות - אנחנו הופכות אותן לכאלה. לכל החלטה יש יתרונות ויש מחירים. אנחנו אלה שבעקביות ובמוכנות לשאת את המחירים הופכות את ההחלטה לנכונה ביותר עבורנו. אנחנו אלה שמניחות את הלבנה הבאה, ואחריה עוד אחת, ואחריה עוד אחת, עד שאנחנו מסתכלות אחורה ומגלות שבנינו דרך. לפעמים הדרך הזו מסתיימת בבית אחד, ולפעמים היא לא מגיעה לבית אחד אלא לשניים, ועם עשן שיוצא מן הארובות.