תנו לי עצמאות מהתאגיד
השידורים שם הם קצת כמו עץ נופל ביער, אבל יסלח לי עורך העיתון הזה, היקר לי כאח, אם אומר שההשתוללות וההפקרות בתאגיד כאן הן בלתי נסבלות. צפיתי לאחרונה בכמה ממהדורות החדשות של הערוץ הציבורי, ולא היה כמעט רגע שלא ייחלתי לקבל ספריי קצף בעין. השבוע אפילו צירפו לתאגיד את חן ליברמן, כי באמת היה חסר קצת ייצוג לשמאל הסופר־רדיקלי בערוץ. נראה לי שהגיע הזמן לעצמאות מהתאגיד.
שיא השיאים היה השבוע, רגע לפני יום הזיכרון. שפשפתי את האוזניים, למרות שבכלל נהוג לשפשף את העיניים, כששמעתי ברדיו הזמנה להשתתפות בטקס הזיכרון האלטרנטיבי. הקשקוש עצמו כבר לא מעצבן אותי, האמת, אבל העובדה שהחרפה המוסרית הזאת שודרה בתאגיד הציבורי עשתה לי בחילה קלה. כמה לא ציבורי אתה צריך להיות כדי לאשר לשדר פרסומת לטקס שבכל הציבור תמצא אולי עשירית האחוז שתומכים בקיומו. וזה עוד אחרי שבתאגיד עצמו פסלו לא פעם שידור תשדירים "מעוררי מחלוקת". ובכן, אין מחלוקת שהתאגיד כשל בתפקידו לייצג את הציבור. אם לא נקבל ממנו עצמאות, אולי נקים סוף־סוף תאגיד ציבורי אלטרנטיבי.
הכי מעניין
שחררו אותנו | צילום:
תנו לי עצמאות מנודניקים
ריחמתי על פיניש, אבל הוא הביא את זה על עצמו. הוא מככב בתוכנית שמטרתה סאטירה אבל כבר שנים מציגה את ישראל בתור המקום הגרוע ביותר עלי אדמות מלבד מוגדישו. אני מבין את ההלם מהבליץ שקיבל, אבל בחייאת, אי אפשר לצפות מהצופים לקבל פתאום כוכב גדול שיוצא מהארון ומכריז מול כולם שהוא אופטימי. בשמאל הישראלי אופטימיות היא גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
צריך להעלות את הסטנדרט לשערוריות. לפני שבועיים, כוכב "ארץ נהדרת" העז לכתוב ברשת החברתית שהוא אופטימי, והשמיים נפלו. פסימיים ממחנה "ארץ נהדרת" הטיחו בו שאופטימיות היא תכונה שמוציאה אותך אל מחוץ למחנה. האמת, זו דווקא אחלה סערה, כי המדינה הזאת מתחלקת לא בין ימין לשמאל אלא בין אופטימיים לפסימיים. יש אנשים שחושבים שהיה רע, עכשיו רע ויהיה רע, ויש אנשים שמנסים לשתות מחצי הכוס המלאה. גולדה פעם אמרה שפסימיות היא מותרות שיהודי אינו יכול להרשות לעצמו. הממזרים שינו את הכללים ומתברר שפסימיות היא הדבר הנכון ומי שחוטא באופטימיות יקבל את כל הקפלן לפנים.
עוד כתבות בנושא
תנו לי עצמאות ממחסום הכתיבה
מאז 7 באוקטובר 2023 הרבה יותר קשה לי לכתוב את הטורים האלה. בכל פעם שאני מוצא נושא אזוטרי ומתחיל לכתוב, ובערך במילה המאה אני פתאום מרגיש שזה קטן מדי ולא חשוב מספיק לטור. פעם, לפני כמה שנים, לפני שההיסטוריה התחילה להיכתב מחדש, הרגשתי בנוח לכתוב על כל דבר כמעט - מג'וקים ועד למשחק כדורגל של הילד. עכשיו, כשכולם מספרים לי כמה אני חי בעידן תנ"כי (ואני לגמרי מסכים), אני שופט כל טור כאילו מי ישמע הוא עובר עכשיו הגהה לפני כניסה לספר שמות. אז תנו לי קצת עצמאות מהעידן התנ"כי, כדי שארגיש יותר בנוח לחזור לכתוב על שטויות כמו פעם.
תנו לי עצמאות מפיראטים
שמישהו ייתן לי עצמאות כבר ממצרי הורמוז. נמאס לי שאנחנו מתעסקים במצרים כבר חצי שנה, כאילו אנחנו בעידן הפיראטים. לא יכול להיות שבאזור ספציפי שהים בו קצת רזה, כל מיני רשעים ארורים, איראנים ותימנים, יקבלו זכויות מפליגות (ראיתם מה עשיתי שם, עם ה"מפליגות"?). בכל אופן, פיטר פן ניצח את קפטן הוק בעזרת תנין, אז טראמפ, אולי שווה לך להתקשר לבן־גביר?
תנו לי עצמאות מאויבים
שמישהו ייתן לי קצת עצמאות מאויבים. לפחות שנת שבתון, איזו עסקת הפוגה עם כל הנאצים מסביב. שנת שמיטה רק לא של פירות אלא של ערבים שרוצים להרוג אותנו. איזה כיף זה יהיה: שש שנים נלחמים על החזון הציוני ותורת ישראל ושנה אחת פוס, לא משחקים, עוצרים ומתפננים על החיים. איזה כיף יהיה בסוף השנה השישית כשננסה לנקות כמה שיותר אויבים מהשולחן רגע לפני החופש. כמה מרענן יהיה לחזור אחרי שנת שבתון, מלאי מצברים, למאבק שאינו נגמר.
אני כותב את זה לפני יום העצמאות אבל אני בטוח שהיה שמח, מאוד שמח. אם עד לפני כמה שנים חלקנו לא יכולנו לדמיין אפילו איך מרגישים כשהעצמאות שלך בסכנה, עכשיו כולנו, כל מי שחוו פה את השנתיים וחצי האחרונות, יודעים בדיוק מהו פחד מאובדן עצמאות. ככה, הרבה יותר כיף לחגוג אותה.