הביקורת החריפה שנמתחה בטורו של חגי סגל, עד כדי הגדרת יהודי ארצות הברית "בוגדים" משום שאינם עולים בהמוניהם, מבטאת תסכול אמיתי וכאב עמוק. הכאב הוא על כך שעלייה כזו יכולה לשנות את המציאות הדמוגרפית בארץ ולענות על צורך לאומי ברור, והוא נובע מאהבת הארץ והמדינה. אך דווקא משום שמדובר בכאב של אהבה, יש להיזהר שלא יהפוך לאהבה שמקלקלת את השורה.
הטור של חגי סגל
אין חולק כי לוּ עלו לישראל מיליון יהודים מארצות הברית, פני המדינה היו משתנות באופן דרמטי. אך ההיסטוריה היהודית מלמדת אמת פשוטה ולא נוחה: גלי עלייה המוניים הגיעו כמעט תמיד מתוך מצוקה, לא מתוך רווחה. מראשית הציונות - יהודי רוסיה לאחר הפוגרומים, יהודי גרמניה בעקבות עליית השלטון הנאצי, יהדות ארצות ערב לאחר קום המדינה, שארית הפליטה, עולי אתיופיה וברית המועצות - כולם עלו מתוך דחיפה קשה. גם העלייה מצרפת זינקה בעקבות טרור, אך נחלשה כשתחושת הביטחון שבה.
חריג מסוים נרשם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר תחושת סכנה קיומית לצד גאווה יהודית עצומה הובילו לעלייה של כ־31 אלף יהודים מארצות הברית בין השנים 1967 ל־1973. זו הייתה תגובה חריגה למצב חריג. כבר ביציאת מצרים ובשיבת ציון אנו רואים תופעה דומה: מעטים יחסית עוזבים אזורי נוחות. המסקנה ברורה: הציפייה לעלייה המונית מארצות רווחה מתוך אידיאל בלבד אינה עומדת במבחן ההיסטוריה.
הכי מעניין
אין בכך הצדקה להישארות בתפוצות, אלא תיאור מציאות. תהליך הגאולה, כפי שלימדו חז”ל, הוא "קמעא קמעא". עם ישראל גדל בארץ באופן מופלא, ממיעוט קטן בראשית המדינה לכמעט מחצית העם כיום. התהליך מתקדם, גם אם לא בקצב שאנו מבקשים.
השאלה העמוקה יותר היא כיצד נכון להתייחס לאחינו בתפוצות. האם תוכחה היא הדרך? ניסיון החיים והחינוך מלמדים שלא. אנשים אינם משנים את חייהם מתוך האשמה אלא מתוך קשר, השראה ושייכות.
אפשר ללמוד זאת גם מהחברה הישראלית עצמה. לאחר הסכמי אוסלו, רבים חשו כאב עמוק וראו בכך טעות קשה. האם התגובה הנכונה הייתה לנתק קשר עם חלקים בעם? התשובה שניתנה בפועל הייתה הפוכה: "להתנחל בלבבות", להגביר אהבת ישראל כדי לקרב ולהתקרב.
יש מי שמתוך אהבת תורה מוכנים לוותר על יהודים שאינם שומרי מצוות. יש מי שמתוך אהבת הארץ מוכנים לוותר על יהודים שאינם עולים ארצה. שתי הגישות הללו פגומות מאוד, משום שהן עוקרות יסוד לא פחות חשוב: אהבת עם ישראל. האם אהבת ישראל נעצרת בגבולות הארץ? האם אהבת תורה או אהבת הארץ יכולות לבוא על חשבון הקשר המשפחתי הבסיסי של עם ישראל? עם אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על חלקים ממנו.
אין פירוש הדבר שאין קווים אדומים. יהודים שתומכים באופן פעיל באויבי ישראל ובמבקשי רעתו, מוציאים עצמם מהכלל. אך מדובר במיעוט קיצוני. הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית, יותר מ־90%, מזדהה עם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל וחש מחויבות עמוקה לגורלו.
קצת אמפתיה לאתגר העלייה יכולה לשנות את השיח. הניסיון הראשון של אברהם אבינו הוא "לֶךְ לְךָ" – עזיבת ארץ, מולדת ובית־אב היא ניסיון קיומי. לעזוב הורים מבוגרים, חברים, קריירה, שפה ותרבות, ולהתחיל מחדש. גם אנשים מצליחים מתקשים בכך מאוד. ההכרה בקושי אינה מחלישה את ערך העלייה, היא מעמיקה את גודלה.
חשוב גם להבין: ציונות אינה משחק סכום אפס. יש יהודים שעוד לא עלו אך שולחים את ילדיהם ללמוד ולשרת בארץ, משקיעים כאן כלכלית, מחנכים לאהבת הארץ ונושאים בנטל בדרכים שונות. השותפות קיימת גם אם עדיין לא זכו לעלות.
והנה, לאחר 7 באוקטובר, התמונה התבהרה: יהדות ארצות הברית התגייסה באופן חסר תקדים. מיליארדי דולרים גויסו, ציוד נשלח, אלפי משלחות הגיעו, סטודנטים ואנשי ציבור נאבקו בחזיתות הקמפוסים והתקשורת. זו אינה בגידה, זו אחווה. זו שותפות גורל עמוקה.
כאשר אנו משתמשים בשפה של "בוגדים", אנו מתקרבים לסכנה היסטורית מוכרת של מכירת יוסף, כאשר אחים הגיעו למצב שבו הם מוותרים על אחיהם. המחיר היה בכייה לדורות.
תנועת המזרחי העולמית וההסתדרות הציונית העולמית יפעלו ביתר שאת להתקרבות וחיבור בין הקהילה היהודית בארץ ישראל ובין כל הקהילות בתפוצות, באמצעות שליחויות, מיזמים משותפים, משלחות ואינסוף יוזמות שמחברות אותנו זה לזה.
בהלוויה השנייה של בננו דניאל, אמרתי משפט שטמון בו כוחו העמוק והאמיתי של עם ישראל: "אנחנו אולי העם הכי קטן, אבל אנחנו המשפחה הכי גדולה". לפני שקיבלנו את התורה היינו עם. לפני שיצאנו ממצרים לארץ ישראל היינו משפחה. ומשפחה זו משפחה.
הרב דורון פרץ הוא יו"ר תנועת המזרחי העולמית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית