הרב אברהם זרביב לא שיער כמה טקסים וחגיגות מלווים את אירוע השאת המשואה. על הרצפה בכניסה לבית המשפחה בבית־אל מונחים השבוע האפוד והתיק הצבאיים, שעימם חזר בשעת לילה מאוחרת מלבנון. לשם הוא גם אמור לשוב לאחר יום העצמאות. "שחררו אותנו להכנות לטקס, לא חשבתי שזה כולל צילומים בכנסת ועם ראש הממשלה. שלחו לי אומנם את הפרוטוקול, אבל אני מודה שבלבנון לא קראתי. חשבתי שמגיעים, מדליקים משואה ונגמר הסיפור. אבל זה עניין רציני, טקס של מדינת ישראל".
שיחת הטלפון משרת התרבות שבישרה לו שנבחר להדליק משואה ביום העצמאות הפתיעה אותו, אבל בהחלט שימחה. מבחינתו, זוהי גושפנקה רשמית לכך שמדינת ישראל מכירה בעבודה הקשה, וגם מוקירה. "רציתי את ההכרה הזו כי אני שומע מה אנשים אומרים, והקדוש ברוך הוא סידר שהיא תגיע ככה. הכרה בי ובחבריי ובכל מה שהצבא עושה. אין לי ויכוח עם מי שמתנגד לשיטת העבודה שפיתחנו. הלכתי להילחם גם בשבילם ובשביל הילדים שלהם. אני חושב שרוב עם ישראל מבין מה אנחנו עושים".
עוד כתבות בנושא
אז ויכוח אין לו עם מעקמי האף על הבחירה בו, אבל קצת כאב על הביקורת – יש. "כאילו חשבו שהגעתי עם די־ניין מהבית והתחלתי להרוס בתים לבד. לא. יש מח"ט, יש מפקד אוגדה, יש אלוף. נכון שדחפנו את צה"ל לפתח את השיטה הזו כדי להציל חיי לוחמים, אבל זה לא נעשה בלי פקודות".
עמק בנימיני ירוק נשקף מחלונות הבית. קירות חדר הלימוד שלו מוקפים מדפי ספרים עד לגובה התקרה. "לפעמים אני תמה על דברים שנאמרים, כי אני באתי לעשות טוב", אומר הרב זרביב. "עזבתי את הבית לשנתיים וחצי. עזבתי משפחה, ילדים, זוגיות. במשך שנתיים לא נכנסתי לבנק לראות מה קורה שם. ניתקתי את כל החיים שלי כדי שהמלחמה תצליח. כל כוחי וכל אוני מושקעים במלחמה הזו. אלה מחירים כבדים, אחרי שנתיים זה לבנות הרבה מחדש. ועל מה הביקורת? יכול להיות שיש אמירות שלא נוחות לכולם.
צילום: נעמה שטרן
אבל יש קצוות בחברה הישראלית שאני שואל אותם: מה חטאתי? אתם רוצים שילוב של תורה וצבא? הנה, אני מביא את זה, הכי שילוב שיש. אתם לא חייבים להסכים עם כל אמירה שלי, אבל לא הבאתי דחפור מהבית, הגעתי כחלק מהצבא. יש לכם ביקורת על הצבא? יש כמה וכמה פלוגות כמו שלי, מאות לוחמים. אז נכון, אני שמח בעשייה הזו. קשה לכם שיש לי חדווה בעשייה שאני עושה? אי אפשר לעבוד בעצבות. אני שמח שיש לנו כוח מגן לעם ישראל".
לפני 24 שנים קיבל זרביב ציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז, לאחר שהיה שותף בהצלת חלק מבני משפחת גביש באלון־מורה, שמחבל נכנס לביתם. היה זה מוצאי חג ראשון של פסח, שנת 2002. בערב הקודם ביצעו מחבלים טבח באורחי מלון פארק בנתניה. בהמשך אותו שבוע יצאה ישראל למבצע חומת מגן.
"ההורים של אשתי, משפחת פליקס, גרים בשורה מתחת למשפחת גביש, והתארחנו שם בחג", מסביר זרביב. המחבל שנכנס לבית משפחת גביש ירה למוות בסב המשפחה, יצחק קנר, בהורים רחל ודוד, ובבן אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל. "נכנסתי לאירוע, זה המקצוע הצבאי שלי, הייתי מש"ק טרור של סיירת גבעתי. סגרנו אירוע, נלחמנו, וברוך השם הצלנו שבע נפשות. אחים, משפחה, חברים שהיו בתוך הבית. הוצאנו אותם עם סולמות, זה היה מורכב. הקב"ה שם אותי במקום שאוכל לעזור".
הוא בן 54. נשוי לנאוה, אב לעשרה, סב לתשעה. דיין בבית הדין הרבני באריאל, נשיא המכינה הקדם־צבאית בבית־אל. במוצאי שמחת תורה לפני שנתיים וחצי פירק את הסוכה, ולמחרת עלה על מדים. "חשבתי שזה יהיה לחודש־חודשיים, אבל אני כבר שנתיים וחצי באירוע הזה. אני בוגר חטיבת גבעתי, הייתי מש"ק טרור של סיירת גבעתי הרבה שנים. בשנים האחרונות, מאז שנהייתי דיין, לא עשיתי מילואים. כשהבנתי שמדינת ישראל במצוקה, ואני יודע להחזיק נשק, אז הצטרפתי. אחרי כמה שבועות מצאתי את עצמי מתמרן בצוות התצפיות של החטיבה. אחרי שחמישה לוחמים נהרגו ערב שבועות בכניסה לבית ברפיח, מח"ט גבעתי החליט שיותר לא נכנסים כך לבתים. הוא החליט להקים בתוך החטיבה פלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) של באגרים, דחפורים כבדים. זה גאוני, זה יצירתי, זה מחוץ לקופסה. זה כאילו מח"ט גולני יחליט להקים פלוגת טנקים עם נהגים גולנצ'יקים. זה שיפר מאוד את העבודה של הצמ"ה".
עשה זאת בעצמך
קודם לכן, לדבריו, הוא מעולם לא נהג על דחפור. "זה נרכש תוך כדי תנועה. יחד עם מפקד הפלוגה, שהוא חבר מהסיירת, עשינו דברים מטורפים. רפיח, ג'באליה, בית־חאנון. 16 חודש, 10־12 שעות עבודה כל יום. ואנחנו מתקנים את הכלים בעצמנו, שזו גם החלטה של חשיבה מחוץ לקופסה. מחליפים רצועות מנוע, בוכנות, פילטרים. לא צריך להוציא את הכלי החוצה מהרצועה כדי לטפל בו. הייתה סייעתא דשמיא גדולה מאוד. ככה קמה הפלוגה, ובעקבותיה צמחו עוד פלוגות.
"שיטת הלחימה החדשה הזו, של הרס המבנים במקום כניסה רגלית, חסכה הרבה חיי חיילים, הביאה להכרעה. עד שהתחלנו לפעול בצורה הזו, צה"ל עלה וירד שוב ושוב באותם בתים, למשל בג'באליה. שלוש פעמים צה"ל פעל, ואז האויב חזר. אנחנו הגענו בפעם הרביעית, ופעם חמישית לא תהיה". הוא משווה בין מספר ההרוגים בחטיבה מאש אויב עד אותו חודש, לעומת החודשים שלאחר מכן. "חסכנו חיים של עשרות חיילים. וזה רק בגבעתי.
"בערב פסח הייתי בהלוויה של תלמיד שלנו מהמכינה, סרן נעם מדמוני משדרות. ילד טהור, צדיק. לראות את העיניים של אימא שלו זה נורא. במוצאי השבת האחרונה הלכתי לנחם בבית־שאן את המשפחה של טובאל ליפשיץ, שהיה בחור טוב ממש כמו שמו. לראות את הכאב אצל המשפחה. אם הצלחנו בשיטת העבודה הזו להמשיך במלחמה, להכריע ולחסוך בכאב כזה – כמה זה חשוב".
אתה חושב שחמאס הוכרע?
"חמאס הוכרע. האם סיימנו את המלאכה? לא. אבל הפרוקסי שאיראן בנתה מת".
ההבדל בין האווירה בקרב הלוחמים בפנים, בתוככי הקרב, ובין זו ששררה ברחבי הארץ, הביא אותו לפרסם גם את הסרטונים המוכרים, שבהם תיאר את ההצלחות בערי האויב. "דבררתי את הרוח שהייתה בפנים למי שרצה לשמוע, והסרטונים שלי עפו בצפיות. הבנתי שאם העורף נשבר גם החזית נשברת, וצריך שהעורף יבין שאנחנו מצליחים. לפני כמה שבועות הייתי בהלוויה של אביעד וולנסקי. ניגש אליי אחד האלופים, לא מאזור החיוג שלי, קיבוצניק. הוא אמר לי 'אתה מחזק אותנו'. לא ידעתי שהוא מכיר אותי".
נכון שהרמטכ"ל ביקש ממך להפסיק עם הסרטונים?
"לא. זה היה מפגש בפאתי בית־חאנון. אני עומד על הדי־ניין ומישהו צועק לי מלמטה 'זרביב, בוא הנה'. אני יורד, רואה אלוף, לא מכיר אותו. שאלתי מי אתה, אמר שהוא יניב עשור, אלוף פיקוד דרום. איש גיבור. מדברים והוא אומר 'אני מבקש שתפסיק להגיד שאתה הורס בתים – אתה הורס תשתיות טרור'. הכול בחינניות ובידידות. אחרי כמה דקות הגיע הרמטכ"ל. שאלתי את הרל"ש שלו אם אני יכול לומר לו שלום. נכנסתי למעגל האבטחה שלו ואמרתי: שלום הרמטכ"ל, אברהם זרביב, צמ"ה גבעתי. ואז הוא אמר לי 'זרביב, אני אהרוג אותך'. אמרתי 'המפקד, מה עשיתי?' הוא השיב 'תפסיק להגיד שאתה הורס בתים – אתה הורס תשתיות טרור'. אמרתי לו: המפקד, הקדוש ברוך הוא לא נותן חצאי דברים. היו לנו הצלחות ואתה פיקדת על ההצלחות, גם כאן יהיו".
עוד כתבות בנושא
בבינת־ג'בייל שבלבנון הורסים כמו ברפיח?
"עוד לא, כי עוד יש הרבה אויב. היו לנו כמה היתקלויות וקרבות. יש הצלחות, יש ה' בקרבנו, רואים את זה".
בדיעבד אתה אומר לעצמך לפעמים על הסרטונים, למה הייתי צריך את זה?
"לא. הם חלק מהעניין, לתת רוח. עליתי על מטענים ונפצעתי וחזרתי, מכות יבשות ושטפי דם, לא פעם לא פעמיים. ירו עלינו עשרות אר־פי־ג'י, אי אפשר לתאר מה הצמ"ה עבר. אבל מסירות הנפש שלי היא לא הפציעות אלא הסרטונים והראיונות, כי ככה הצלחנו לסחוף עם שלם להכרעה", הוא אומר.
הפרסום, מוסיף הרב זרביב, לא נוח לו. "לא מזמן דיברתי עם אשתי איך קרה שהגעתי פתאום למקום ציבורי כזה. מבחינתי אני מעדיף לחזור לאנונימיות כשיגיע הרגע לסגור מדפים, וזה יקרה. אבל אני לא מתחרט על הסרטונים. הם הביאו את הניצחון, את הרוח, את הנחישות לנצח. אני יודע את זה ממפגשים עם אלפי אנשים, בהם משפחות שכולות. יש גם שיחות לציבור חרדי. אני רואה שם את הצעירים מקשיבים בהערצה".
זה יביא אותם לידי מעשה?
"אני בשיטת החיים שלי לא בא למתוח ביקורת על אחרים. אני לא מגדולי ישראל. עושה כהבנתי, ואני חושב שזה משפיע. אני מבין את ערך לימוד התורה, וחינוך שנתנו להם במשך שבעים שנה לא משנים ביום אחד. בסוף, הציבור שדורש מהם להתגייס לא רוצה אותי בצבא. הצבא צריך לוחמים, ובעזרת השם יהיו. לא מדובר בציבור אנוכי או לא איכותי. יום אחד ההבנה תגיע. בעיניי, תחושת הנרדפות שיוצרים אצלם רק מאיטה תהליכים ומחזקת התנגדות".
מבינת־ג'בייל לבית הדין
המעברים בין עזה ולבנון לגיחות הביתה, נהיים פחות מורכבים עם הזמן?
"השאלה אם יש מעברים. אתה שם כל הזמן", הוא אומר. "יש לחיילים לא מעט התמודדויות. צריכים להיות חזקים גם בשדה הקרב וגם כשבאים הביתה, להרים את עצמך. זה חלק מהמלחמה. אני לא אומר שמי שצריך טיפול לא ילך לטיפול, אבל צריך להיות גיבורים.
"אתמול כל היום פעלתי בבינת־ג'בייל עם הדחפור שלי, והייתי תחת סכנה גדולה מאוד, והיום בבוקר הייתי בבית הדין הרבני באריאל. הגעתי הביתה בשתיים בלילה והתעוררתי קצת מאוחר, כי בכל אופן באתי מותש ועייף, ואז צריך להיות מרוכז בבית הדין. זה לא פשוט. אבל המשימה הכי הכרחית עכשיו היא לנצח במלחמה הזו, לתת ביטחון לדורות הבאים, ואין הזדמנות אחרת. לכן עזבתי הכול.
"אתמול בערב, בבינת־ג'בייל, התארגנו לקראת הפעילות של היום. זה היה ליל יום השואה, והמח"ט ביקש ממני לומר כמה מילים. אמרתי שלפני שמונים שנה דם יהודי היה הפקר. איש לא לחם את מלחמתנו. היום יש לנו כוח מגן, וגם כשמצליחים לפגוע בנו, מדינת ישראל משיבה מלחמה. ולהיות חלק מכוח המגן הזה זו זכות. בהמשך הגענו שם למקום שבו נהרגו רועי קליין ועמיחי מרחביה, במלחמת לבנון השנייה. אמרנו פרק תהילים, אח של עמיחי שהוא סגן־אלוף אמר קדיש. זה היה טקס מרגש באחת־עשרה בלילה. טקס שמראה שצה"ל זוכר את הלוחמים שלו שנפלו. מדינת ישראל היא כמו עץ. התאים המתים שלה מחשקים ומחזקים את הגזע. בזכות מסירות הנפש של מי שנתנו נפשם למען הכלל, אנחנו צומחים".
צילום: באדיבות המצולם
הוא מצביע על הנוף שנשקף מהחלון. "יש פה כביש ביטחון, וג'יפים לפעמים נוסעים בו. כל פעם שהגיע ג'יפ בלילה בכל התקופה הזו, אשתי חששה שעוד רגע דופקים בדלת. אחרי השיחה עם מירי רגב אמרתי לאשתי, המשואה הזו היא שלך".
כשהוא נשאל על ההתמודדות הפיזית בגילו עם הלחימה הממושכת, הרב זרביב משיב שגם כאן הייתה לו סייעתא דשמיא. "שנה לפני המלחמה, הרב דוד לאו שהיה נשיא בית הדין הגדול שלח אותי לדון בתל־אביב במקום באריאל. קשה להגיע לתל־אביב. יום למחרת שמחת תורה תשפ"ג, ממש שנה לפני, יצאתי לראשונה לבית הדין בתל־אביב. הגעתי מאוחר, מותש, הנסיעה הייתה קשה. כשחזרתי הביתה התקשר הרב דודי דודקביץ' לשוחח באיזה עניין הלכתי. סיפרתי לו על הקושי הזה, והוא יעץ לי לצאת מוקדם, לפני הפקקים, ולהתפלל בתל־אביב. שאלתי 'ומה אעשה משש וחצי בבוקר', אז הוא אמר שאלך לים, לשחות. עניתי שאני שוחה כמו ירושלמי, והוא אמר 'קח מורה ותלמד'. למחרת יצאתי לתל־אביב. בשש וחצי חיכה לי מורה פרטי ללימוד חתירה. במשך שנה נסעתי שלוש פעמים בבוקר לתל־אביב. מתפלל, הולך לים, רץ 7 קילומטר, שוחה 20 או 25 דקות. עושה פק"לי כוח, מוריד משקל, מתחזק. אחרי שנה פורצת המלחמה, ומתברר שהכול היה הכנה לשירות הצבאי.
"זו באמת עבודה מאומצת. שעות ארוכות בכל יום לנהוג על הדחפור. עם ירי של אר־פי־ג'י, ותקלות, וברזלים שצריך לחתוך בדיסק, וקורות בטון שנופלות עליך, וחם בקיץ וקר בחורף, ובלילה לתקן את הכלים. עבודה מאומצת יום אחרי יום. אין הסבר אחר למסוגלות הפיזית מלבד תחושת השליחות. זה נכון לכל אנשי המילואים. השליחות היא שנותנת את הכוח".
בעיניך יש מספיק הערכה למילואימניקים?
"אני עובד אצל קודשא בריך הוא, אז זה לא רלוונטי מבחינתי. אבל צריך להעריך. אנשים באמת באו מתוך מסירות נפש. באמצע החיים עושים שוב כמעט שירות סדיר מחדש מבחינת האורך".
צילום: נעמה שטרן
מה לדעתך מי שלא היה שם לא מבין בנוגע לעזה?
"שאתחיל עם המשיחי שלי?" הוא מחייך. "היסטורית, עזה מעולם לא הייתה אצלנו. גם כשהייתה שם התיישבות, נאלצנו לעזוב. ביציאת מצרים כתוב 'ולא נחם א־לוהים דרך ארץ פלישתים'. ולא הצלחנו בעזה. עכשיו התיקון נעשה. הראינו שאנחנו יכולים לעזה, שאפילו שמשון לא יכול לה. באחד הימים נסעתי עם הדחפור בג'באליה וראיתי אותה הרוסה, ושמחתי שהרוס, זכרתי את הריקודים שלהם ברחובות. נזכרתי בסיפור מלפני 45 שנה. הלכתי עם אבא שלי לכולל האידרא בירושלים, והרב גורן סיפר על מלחמת ששת הימים ואיך הוא אמר לנהג שלו שהולכים לראות את עזה. הנהג שאל למה, הרב גורן אמר שכתוב ששמשון הגיבור ביום הכי קשה שלו, כשעיניו מנוקרות והוא כבול ומושפל, אמר 'ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלישתים'. ביקש נקמה על עין אחת, ואת השנייה הניח לקדוש ברוך הוא שינקום לעתיד לבוא. חשבתי שחבל שהרב גורן לא יושב אצלי בכלי, ורואה מה זו נקמה. והעין הראשונה ששמשון הגיבור נקם, איך נקם?"
בהפלת הבניין.
"נכון, ואני אומר לעצמי, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. לא באתי לנקמה. באתי בתור חייל. ביצעתי פקודות של צבא. בסך הכול רצינו לנצח, ולהחזיר את הילדים הביתה בשלום".