מאמרו של קלמן ליבסקינד במקור ראשון ״כן למאבק בפשיעה, לא למעצרים מנהליים״ מאפשר הצצה אל תפיסת עולם ארכאית המנסה להתחזות לתפיסת עולם מתקדמת, כזאת המסרבת להבין כי המאבק בפשיעה הוא נושא מורכב המחייב מענה כולל ומקיף. לשיטתו של ליבסקינד, אם יש הסלמה באלימות ראוי להילחם בה באמצעות הוספת שוטרים, חיילים ואמצעים מודיעיניים, אבל לא באמצעות מעצרים מנהליים. וזאת משום שבמדינה מתוקנת אסור שיהיה זה פתרון נגיש וקל. זהו, לתפיסתו, הכלי האחרון בארגז הכלים, מיועד לאירועי קצה בלבד, שסכנתם גדולה. ההצדקה להפעיל את כלי הקצה הנורא הזה כנגד ערבים נובעת, מכך שמדובר באויבים חיצוניים. ולכן מפאת חומרת האיום שלהם, אנחנו מרשים לעצמנו להפעיל נגדם כח משמעותי, לרבות מעצרים מנהליים.
עוד כתבות בנושא
עד כאן הגיוני, אולי מעט גזעני, אבל אין כמו איום חיצוני, להצדיק מדיניות גזענית. בהמשך לאותו היגיון אפשר להצדיק סיפוח ללא מתן זכות בחירה, חופש תנועה רק לאוכלוסייה יהודית בכבישי הגדה, אפרטהייד רך עד שהאיום יעלם או עד שהאיום יהפוך מחיצוני לפנימי. כי באיומים פנימיים, לשיטתו של ליבסקינד, לא מפעילים אמצעי קצה. לכן במסגרת המאבק בפשיעה הלאומנית היהודית ובארגוני הפשע הערבים בישראל, אין זה ראוי להשתמש במעצרים מנהליים, ואם כבר מישהו מעלה על דל מחשבתו שימוש שכזה, שיעשה זאת קודם לכן כנגד ארגוני הפשע במגזר, שמעשיהם מביאים לנפגעים רבים יותר מאלו הנפגעים מאלימות נערי הגבעות.
כמו ליבסקינד גם אני סבור כי מעצרים מנהליים הם אמצעי קיצוני, שיש להשתמש בו במידתיות ובשום שכל, ואין לאפשר לרשות המוסמכת להשתמש בהם ללא בחינה ואישור קפדניים. אני מבקש להוסיף ולטעון, כי כך ראוי לנהוג גם ביחס לאמצעים אחרים כמו האזנת סתר, הסכמי עד מדינה, התקנת האזנות נפח, התקנת מצלמות, הטמנת רוגלות וכדומה. במדינה מתוקנת, המבחן הנוהג צריך שיהא אחיד, תקינות ההפעלה של הכלים ולא אוכלוסיית היעד אליה מכוון הכלי, משני טעמים עיקריים, שליבסקינד נוגע בהם במאמרו, אבל מסרב לפתחם לכדי טיעון יציב.
הכי מעניין
שוטרים מאבטחים הרס של בנייה בלתי חוקית בדואית | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
הראשון, הפעלת כלי קצה הופכת עם הזמן לפתרון נגיש וקל - מסביר ליבסקינד, הפעלה שמייצרת עוולות כלפי חלק מנשואי כלי הקצה. ליבסקינד מוכן להסכין אם עוולות כל עוד הן פוגעות באויב חיצוני, אבל בכדי לצמצם את פגיעתם, דווקא כדאי ורצוי, שכלי הקצה יופעלו כנגד אויב פנימי, שהרי רק כך נוכל לחשוף ולתקן עוולות שימוש בכלי הקצה. במילים אחרות, הסיכוי שעוולות שימוש ייחשפו בעת הפעלת כלי הקצה כנגד אויב חיצוני נמוכות ביותר והשימוש בכלי הקצה כנגד אויב פנימי מאתגר את המערכת ואת התהליך ומיטיב את השימוש הכולל בכלי הקצה. אלא שליבסקינד אינו חפץ בטיוב הכלי והפעלתו המוסדרת כלפי אויבים מבית ומחוץ, רק בהפעלתו הלא סדורה כלפי אויבים מבחוץ.
הטעם השני שמספק ליבסקינד, הוא שהשימוש בכלי נועד רק למקרי קיצון חמורים, למשל כנגד רב מרצחים כמו ״אוסמה בן לאדן יהודי״. מכאן שגם לשיטת ליבסקינד, חומרת המעשה היא הקובעת ולא זהותו האתנית של המפגע. מה זה משנה אם המידע מצביע על מחמוד מכפר כנא או על ברוך מקריית ארבע, כל עוד כנגד אחד מהם התקבל מידע על כוונות פשיעה חמורות, נכון לעשות שימוש בכלי. במילים אחרות הכלי אינו נבחן אל מול תופעת פשיעה כזאת או אחרת, אלא אל מול מידע המיוחס למי שמתכוון לפשוע כנגד החברה והמדינה.
עוד כתבות בנושא
הניסיון של ליבסקינד לטעון כי התנגדותו למעצרים המנהליים נובעת מחשש לשימוש יתר לא מידתי בכלי, אינה מחזיקה מים. משום שהחשש להתנהלות לא ראויה של הרשויות אינה נפתרת באמצעות הפרדה בין אויב חיצוני לאויב פנימי. המשמעות המובלעת היא שליבסקינד אדיש להתנהלות כל עוד היא מופנית כלפי ערבים. מבחן חומרת המעשה שליבסקינד מסרב לפתחו, מציע הבחנה שוויונית המבוססת על המידע עצמו ולא על זהות נשוא המידע. ליבסקינד מעדיף להתחזות לליברל המתעב שימוש בכלים קיצוניים וחושש משימוש יתר שתעשנה הרשויות, אבל בעצם מדובר בעוד ניסיון גזעני להצדיק שימוש בכלי קצה כנגד ערבים.
ליבסקינד מסביר כי פנה אל בכיר במשטרה, שעוסק במאבק בפשיעה הערבית, בשאלה האם מעצרים מנהליים היו יכולים להפחית את מספרי ההרוגים, וקיבל תשובה חיובית ומיידית. נחרצותו של העונה מובילה את ליבסקינד להסכמה דחוקה לשימוש בכלי בכדי למנוע הרג נוסף של חפים מפשע. אבל תבונתו הפוליטית מסייגת הסכמה זאת ככל שהדבר קשור בפשיעה הלאומנית, משום שתוצאותיה חמורות פחות. לשיטתו של ליבסקינד מותו של חף מפשע פלסטיני פחות חשוב ממותו של אזרח ערבי, קל וחומר אזרח יהודי, אבל ליבסקינד מנסה לטעון שזה עניין כמותי ובעצם מבהיר לנו כי מדובר בטיעון גזעני. כאשר מדובר בפשיעה הערבית די לליבסקינד בעמדתו של אותו בכיר, אבל כאשר הוא מבקש לבחון את הפשיעה הלאומנית הוא פונה אל מסד הנתונים, אל סקירה היסטורית ארוכת שנים, כדי לטעון כי אכן יש מקרים חמורים אבל אלו בטלים בשישים. יתכן, אבל אם הכלי אפקטיבי כלפי רוצחים מדוע יש להפריד אותם לפי מוצא או אוכלוסייה.
מעצרים מנהליים הם אכן כלי קצה במאבק בפשיעה, כל פשיעה. בסופו של יום הכרעתם של ארגוני פשיעה בין אם מדובר בארגון פשע ערבי או בכנופיית גבעות לאומנית, תלויה ביכולת של הרשויות לחדור לתוכן, להתחקות אחר התנהלותן ולהביא את ראשיהם לדין. מול אוכלוסיות קצה, סגורות ועברייניות, שמקבלות לתוכן חברים נדרשת יוזמה ויצירתיות; סוכנים, מקורות מודיעיניים ואמצעים טכנולוגיים הם המפתח לחדירה ולהכרעה. איסורים מנהליים בהקשר זה הם כלים שיכולים לתמוך במאמץ העיקרי וגם בתוכם יש מגוון אפשרויות, שליבסקינד כלל אינו נוגע בהן; מהגבלות מנהליות על תנועה, על כניסה לאזור, עד מעצר מנהלי יום, לילה או מלא.
עוד כתבות בנושא
יש הרבה מה לעשות במסגרת המאבק בפשיעה, מעצרים מנהליים הם כפי שליבסקינד סובר, אכן אמצעי קצה, בשונה מהבכיר עמו נועץ יעילותם מוגבלת, ודאי במסגרת הנוכחית בה הממשלה מתעלמת בגלוי ובמופגן מקיומה של הפשיעה המאורגנת, הלאומנית והאחרת. כדי לצמצם את הפשיעה הממשלה חייבת להסדיר את כשלי השוק, להשקיע בחינוך, לגבש תוכנית אסטרטגית בין-משרדית, להסדיר את סמכויות החיפוש, החדירה מרחוק למחשב. הדיון במאבק בפשיעה צריך להתחיל בניתוח האיום ולא בעיסוק תפל בכלי האחרון בארגז.