אני לא יודעת לומר מתי ויתרתי על העקרונות שהחזקתי בעיקשות ילדותית מאז נרצח רזיאל.
בליל הרצח, אחרי שהרעש מבחוץ שכך, הרעש בתוכי התחיל לגעוש. במטרה להירגע ניסיתי להסביר לעצמי את המשמעות הנוראה, שלא יכולתי לשאת את גודל כאבה, ומניתי היכן זה פוגש אותי במקומות הכי טיפשיים ויומיומיים. מתוך כאבי, קבעתי ביני ובין הקדוש ברוך הוא שמעכשיו יהיו כמה דברים שאני מסרבת לעשות.
אני לא מוציאה את הזבל, ואני לא עושה הבדלה.
כן, בסדר הזה.
עקרונות מתמוטטים
יש דברים שהם לא המשימה שלי, ואין לי שום חשק שהם יהפכו להיות המשימה שלי. גם אם אין איש בסביבה שיוכל לעשות אותם במקומי.
ייאמר לזכות שכניי וסובביי שהצלחתי להחזיק בשני העקרונות האלו לתקופה די ארוכה, בעיקר בזכות המעטפת שהייתה לי. ובאמת, לרוב היה מישהו שהתנדב לזרוק את האשפה מביתי, ואיכשהו תמיד מצאתי דרך לשהות עד שעה מאוחרת מספיק בבתים של חברים כדי שלא אצטרך לקיים הבדלה.
בסופו של דבר זה כן קרה. שמונה שנים שכללו מגפה וכמה מלחמות, שהפכו את כל החברות שסביבי לבקיאות בהלכות זריקת זבל ועריכת הבדלה, הכריחו גם אותי לקחת את עצמי בידיים.
היו עוד כמה עקרונות שהצטברו אצלי עם הזמן. וגם הם, כמו שבאו ככה הלכו. למשל, כבר שנתיים אני פוקדת את עזרת הנשים של בית הכנסת בשבת בבוקר. אני לא היחידה, אבל בבית הכנסת בחוות־גלעד די נדיר למצוא נשים בשמונה בבוקר, ולפעמים אפילו בתפילת ותיקין.
כמו רבות מנשות ישראל, גם אני הקפדתי לרוב לקיים את מצוות שבת מנוחה ולהאריך את שנת הלילה שלי ככל האפשר בשבת בבוקר. לקום בעצלתיים, ליהנות מהשקט כששאר בני הבית קמים בעצלתיים בעצמם, או נמצאים בקידוש בבית הכנסת.
זה השתנה לפני שנתיים. הייתי רוצה לומר שקיבלתי הארה רוחנית גבוהה שהפכה את שחרית של שבת למושא אהבתי הגדולה ולמקור להגדלת נשמתי, אבל האמת הרבה פחות זוהרת: לא הצלחתי לישון. אולי גיל ארבעים שארב לפתחי גרם לשנתי להיפסק, אבל ברור לי לגמרי שהסיבה האמיתית הייתה הקריסה של עיקרון אחד, עיקש במיוחד, שלאט־לאט אני מוכנה לקבל את הפרידה ממנו.
רקיעה דמיונית
זה לא היה קל. כלומר, לא מיד קלטתי שאם אני ערה בשבת בבוקר, אז אולי הגיע הזמן לקום לתפילה וגם להעיר אליה את מי שבקרוב יהיה ממש מחויב בה. בהתחלה עוד ניסיתי לחזור לישון, לקרוא ספר, אפילו לקום ולעשות לעצמי קידוש על הדשא בחוץ כשכולם ישנים.
לא מיהרתי לקבל עליי את הגזרה ולהבין שהגיע הזמן. שעדיף עכשיו מלעולם לא. שאם לא אני, אף אחד לא יעיר את הבנים האלו לתפילה. שאם הם לא יקומו לתפילה כשהם עוד צעירים, זה כנראה לא יקרה בהמשך.
ויותר מכול, שאם אני רוצה שהם ילכו להתפלל בבית הכנסת, שישבו בעזרת הגברים, לצד גברים אחרים שחלקם פרצופים מוכרים וידידותיים אבל אף אחד מהם הוא לא אבא שלהם, אז עליי להצטרף אליהם. להתפלל קרוב לווילון המחיצה ומדי פעם להציץ אליהם וליצור קשר עין.
הכי מעניין
| צילום: רעות בורץ
זה נשמע דרמטי ואולי עצוב, אז קבלו צפירת הרגעה. במשך רוב התפילה אני מחפשת אותם ומוודאת שהם נכנסים לקריאת שמע, מסכימים להיכנס תחת טליתו של חבר של אבא בברכת כוהנים או לפחות מגיעים בזמן ל"ימלוך".
ובכל זאת, ההשתדלות עוזרת לי להסתובב בעולם בתחושה שהנה, לקחתי על עצמי משהו מהעולם האבהי שלו. שהנה, למרות כל ההבטחות והעמידה על העקרונות אני בכל זאת לפעמים, רק לפעמים, מוכנה להיות "גם אמא וגם אבא". אבל בפסח זה אחרת.
כמעט בכל שנה אני מרגישה איך בתוך הראש, אני רוקעת בכעס ובעיקשות ומשלבת ידיים בסירוב מופגן (דמיוני כמובן) לקבל על עצמי את משימת "והגדת לבנך".
זה הגיע לשיא בשנה שעברה, כשרגע לפני הסדר ממש הכרחתי את הדמויות הגבריות במשפחה "לאמץ" את בניי ולקחת על עצמם למען השם את תפקיד האב. "מה, אתם לא רואים שאין להם אבא?"
התוצאה המביכה הייתה שחוץ מהתקף ההיסטריה שחטפתי, והכעס שחשתי כלפי כל מבוגר שהוא לא אני, ילדיי פשוט לא הבינו מה אני רוצה.
מה שרציתי היה להוכיח לא־לוהים יודע מי שאני אשת עקרונות. על העיקרון שאני לא אחראית על הידע שלהם בנוגע להגדה אני לא מתכוונת לוותר לעולם.
הצלחתי הצלחתו
אתם בטח מנחשים לאן זה הולך. אתם בטח מבינים שגם את העיקרון הזה, כמו רבים אחרים, אני מפוגגת בימים אלו.
כל השנים האלו ניסיתי בעזרת העקרונות הרבים לשמור לרזיאל את מקומו. כאילו אם לא אקח על עצמי את התפקידים הללו, הוא יחוש שהוא חסר ויחזור אלינו.
אולי בלי להרגיש, נפרדתי מהאמונה הזו ובמקומה אני מסכימה לגלות שלא ככה הוא יישאר. שדווקא ההצלחה בכך שהילדים מגיעים לתפילות, ההצלחה שלי לחנך אותם לתורה ולמצוות, היא בעצם גם הצלחתו.
ואיכשהו שם, בין ההשתדלות שלי ובין ההתמסרות שלהם - אני משאירה אותו איתנו.