יום העצמאות עדיין רחוק, אנחנו רק באמצע טבת, אך כללי הטקס כבר מתבהרים והולכים. במוקד אירועי החג צפוי לעמוד השנה נאום הנשיא האורח דונלד טראמפ, חתן פרס ישראל תשפ"ו. על סמך הניסיון מנאומו בכנסת בהושענא רבה, זה לא יהיה נאום קצר. לאור אמירותיו השבוע במאר־א־לאגו, זה גם לא יהיה נאום תקין פוליטית. הנשיא עשוי לקרוא לנו להצביע ביבי בבחירות הקרובות, בטענה – מוגזמת משהו – ש"ישראל לא הייתה קיימת בלעדיו".

אבל גם אם טראמפ יבריז ולא יגיע לטקס, הכרזותיו הפרו־ביביסטיות השבוע ממלאות תפקיד נכבד לקראת אירוע פתיחת הקלפיות בשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה. אפשר להתבדח על חשבונו וחשבונן עד מחר בבוקר, אך כשמארמון הנשיאות האמריקני יוצאת בשורת תמיכה חמה בנתניהו, יש לה השפעה על חלק מסוים מהבוחרים, ודווקא אלה שאינם מעריציו האדוקים. בתווך הרחב שבין האגף הביביסטי לאגף הרל"ביסטי נמצאים לא מעט אזרחים מתלבטים. הם לא שכחו לנתניהו את מחדל 7 באוקטובר האיום והנורא, וסולדים מההתנהלות של רבים משריו ומח"כיו, אולם מתייסרים קשות בתהייה מי ראוי להחליף אותו, ואם נכון לעכשיו יש לו בכלל מחליף. 

גם לפי הסקרים, שרובם צופים תבוסה לימין, מצב האופוזיציה סבוך בלשון המעטה. כרגע היא נאבקת בעיקר עם עצמה. כשחמשת מנהיגיה הבולטים – בנט, ליברמן, לפיד, איזנקוט וגולן – שופכים אש וגפרית על נתניהו, הם מכוונים ללב הבוחרים שממילא מאסו בו. כל אחד מהחמישה מתאמץ להפגין לעיניהם את כישוריו הרל"ביסטיים כדי לזכות בבכורה בגוש האופוזיציה, והרבה פחות מתאמץ להגדיל את הגוש. 

בשלב הזה של התחרות המחומשת הזו, בולטת במיוחד ההסלמה הסגנונית של בנט. לא חולף פה חצי יום בלי השתלחות קשה שלו בממשלה היוצאת. האיש שטבע בעבר את הביטוי "מכונת הרעל", אינו מתנזר בעצמו מהפצת רעלים. רק בשבועיים החולפים הוא עשה שימוש חוזר ונשנה במונח "בגידה", שלכאורה הוצא אל מחוץ לגדר אחרי רצח רבין, וגם הוסיף את "סכין בלב חיילינו". ביום שישי שעבר, כשאנשי זק"א בקושי סיימו את מלאכתם בזירות הרצח בעמקים, הוא הסתער על הממשלה, לא על הרוצחים. "אין ממשלה שכל כך הרבה ישראלים נרצחו במהלך כהונתה כמו הממשלה הזו", צייץ בנט. כשנתניהו, בן־גביר וסמוטריץ' התבטאו באופן דומה אחרי פיגועים קשים בתקופת שלטונו, הוא התפוצץ מכעס, בצדק, ועכשיו עושה להם בדיוק אותו דבר.

"נאומי רהב לא יספיקו", צייץ עוד בנט אחרי הרציחות ביום שישי, אבל גם אלה היו דברי רהב. באמתחתו של המנהיג המוביל באופוזיציה, ראש הממשלה לשעבר, אין שום תוכנית שונה בתכלית מהמדיניות של ממשלת נתניהו למיגור הטרור. גם בגזרת עזה, לבנון, יו"ש או איראן אין לו תוכניות חלופיות. לכן במשך חודשים הוא נמנע בשיטתיות ממתן עצות בתחום הזה, וחמק בעקביות מראיונות. שלל ציוציו והתבטאויותיו ערב פגישת נתניהו־טראמפ בפלורידה לא הכילו אפילו אמירה אחת על מה שישראל צריכה לעשות, או לא לעשות, לקראת שלב ב' בעזה, רק על קריית־שמונה וקטארגייט. גם בסוגיית החטופים הכאובה הוא נמנע מלהתבטא במשך שנתיים, ובד בבד ניסה  לזכות בדרך חסכונית באהדת המפגינים שתבעו עסקה בכל מחיר – התנפלות על הממשלה.

זו לא מנהיגות, זו אנטי־מנהיגות, אפופת מילים נחרצות, מילות סרק בדרך כלל, כמו "לישראלים מגיע ביטחון". כן, לישראלים מגיע ביטחון, אך מגיעים גם מנהיגי אופוזיציה דוברי אמת, ולא מפריחי הבטחות פופוליסטיות ושופכי בנזין על מדורת הוויכוח הלאומי. אם בנט ומתחריו על הנהגת הגוש לא ייגמלו מכך בהקדם, הם עשויים להתאכזב קשות במוצאי הבחירות, ולא רק בגלל טראמפ.