לאיש התקשורת החרדי בני רבינוביץ הייתה הארה בתחילת המלחמה, ודווקא בשעת יבבת צופרים. שערי שמיים נפתחו לו: "מול עיניי הנדהמות טס טיל איראני במהירות עצומה, כאילו ממש לעברי, ואז הגיחו טילי היירוט ופגעו בו. נזכרתי בעיתונאי סרוג שנלחם באומר ובכתב בפרויקט כיפת ברזל, בנימוק שההגנה הזאת עוצרת את ישראל מלצאת להתקפה ולכבוש את הרצועה, כדי להפסיק את ירי הרקטות".
לעומת העיתונאי הסרוג שיירוט הטיל חשף כביכול את קלון משנתו הביטחונית (ביררתי, זה לא אני), הצטללה פתאום בעיני רבינוביץ צדקת מורו ורבו המנוח, שלכאורה חזה מראש כי טילי יירוט יוכלו לפתור את בעיות ביטחון ישראל. "אני גאה להיות שמאלני, בדיוק כמו הרב שך", הכריזה כותרת המאמר שפרסם בהארץ. הוא הזכיר שהרב הליטאי מבני־ברק היה חסיד נלהב של נוסחת שטחים תמורת שלום. לרגל הסכם קמפ־דיוויד ב־1978 שיגר הרב איגרת ברכה לראש הממשלה מנחם בגין, ובה קבע שבעידן המלחמות החדשות והנשק המשוכלל ממילא אין טעם בעומק טריטוריאלי. ומנגד, "על ידי השלום שיוגרם (שייגרם) על ידי החזרת השטחים, יתמעט הרבה שפיכת דמים, ולדעתי אין בזה צל של ספק".
האומנם שפיכות הדמים התמעטה בזכות החזרת שטחים? ובכן, אם זוכרים שהמערכה באיראן נפתחה בפלישה אכזרית ארצה משטח שמסרנו לפלסטינים כמנחת שלום (אוסלו), ודאי שהיה מקום להטלת צל של ספק. בחוכמה שלאחר מעשה ופולמוס אפשר לקבוע שהספקנים הסרוגים טעו פחות מגדול התורה החרדי. הם הזהירו מראש כי ההישענות על מנעמי כיפת ברזל תפתה את ישראל שלא לצאת למתקפת מנע הכרחית הכרוכה בכיבוש הרצועה. בפועל, מתקפה כזו אכן התמהמהה, מה שאפשר לסינוואר לתקוף ראשון, לטבוח פה למעלה מאלף יהודים ולגרור את ישראל למלחמה רב־חזיתית ארוכה.
הכי מעניין
טיל החץ | צילום: דובר צה"ל
אגב, שום עיתונאי סרוג לא יצא בשעתו נגד טילי החץ. פיתוח הטילים האנטי־בליסטיים הללו התחיל עוד בשנות התשעים, ולא היה קשור לוויכוח על שטחים ושלום. ובאשר לכיפת ברזל, אילו התקבלה המלצת הרב שך באיגרת נוספת לבגין בתקופת קמפ־דיוויד, "שלא לעמוד על עניין ההתנחלויות", עשרות סוללות של כיפת ברזל לא היו מספיקות להדיפת מתקפת הרקטות והטילים מיו"ש לישראל הקטנה. למזלנו, בזכות המרחק, איראן מסוגלת לשגר הנה מספר זעום בהרבה של חפצים מעופפים. סוללות החץ הודפות 96 אחוזים מהם, לפעמים תוך סיוע מסוים של כיפת ברזל. בזכות ההתנחלויות צה"ל נשאר בגב ההר ומאבטח משם גם את תושבי בני־ברק ללא צורך בכיפות ברזל. עובדה: שום טיל לא נורה אי־פעם על העיר משכם, מבית־לחם או מחברון, שהרב שך המליץ למסור לפלסטינים בתוקף סמכותו הלמדנית. בהזדמנויות אחרות הטיף לירידה מרמת הגולן והסתייג מחוק ירושלים.
"חובתו של איש אחראי אשר מכריע בעניין פיקוח נפש להתרומם מעל לרגשות ולכלכל את מעשיו רק לפי השכל הישר, וזה השכל מבוסס על דעת תורה", כתב הרב לבגין בחודש ניסן תשל"ח. הוא הזכיר את האיסור החז"לי כביכול על מרידה באומות העולם ועלייה בחומה. זו הייתה דעת התורה שלו, שהתעלמה מדעות חז"ליות אחרות. היא בוודאי לא הייתה מקובלת בבני־ברק של ימי קדם. רבי עקיבא, בכיר התנאים שהתכנסו בעיר כדי לספר לילה שלם ביציאת מצרים, הוגדר על ידי הרמב"ם כ"נושא כליו" של בר־כוכבא. תלמידי רבי עקיבא, שנספו בימי ספירת העומר, היו ככל הנראה חיילים בצבא בר־כוכבא. הם לא האמינו בנוסחאות של שלום תמורת שטחים, ולא מצאו מקלט בבית המדרש ממצוות הגיוס. השקפת עולמם הלאומית דמתה יותר להשקפה הרווחת בסניפי בני עקיבא של ימינו, מאשר לתלמידי הרב שך.
ביטאונם של התלמידים, יתד נאמן, התעלם בשבוע שעבר מזעקת הרמטכ"ל זמיר על קריסת הצבא בגלל המחסור בכוח אדם. שוועת חיילי המילואים לא נוגעת ללב עורכיו וקוראיו. הם מדחיקים את האפשרות שקריסת הצבא תגרור פגיעה עתידית גם באיכות היירוט הבליסטי בשמי בני־ברק. מדוע שחיילי מילואים ישמרו עליה ללא כל עזרה מצידה? ולמה בכלל צריך כיפות ברזל אם התורה בלבד מַגְּנָא וּמַצְּלָא? מאידך, אולי כבר עדיפה ההתעלמות המנוכרת של יתד נאמן על פני הכותרת השקרית והמרושעת בראש העמוד הראשון של העיתון "המבשר" ביום שישי שעבר: "הצבא בקריסה בגלל הדרישה להקים ולשמור על מאחזים חדשים ביו"ש".
עוד כתבות בנושא
