בערב פסח לפני 75 שנה כתב נתן אלתרמן את שירו "אחד תם". עולים רבים שטפו אז את הארץ, ולא היו די דירות עבור כולם. רבים נאלצו להתגורר באוהלים ובמעברות. והייתה גם מדיניות הצנע. מספיק אוכל לכולם, אבל בצמצום. המדינה הייתה כמעט בת שלוש. עוד לא עבר עשור מאז הסתיימה השואה האיומה, עם ישראל קם מעפר, ניצח במלחמה חסרת סיכוי והכריז עצמאות. אבל האנשים קיטרו. אלתרמן סנט בהם דרך האיש היוצא ממצרים ומביט על סביבתו בעיניים תמימות, מתפלאות־מתפעלות. האיש התם.
"מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן / רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן, / רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,/ רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם / בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים / וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה… / אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים / זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה". לפעמים כשאדם נמצא בסביבה של ניסים, הוא שוכח שזה לא טבע העולם. לטוב מתרגלים מהר. מהר מאוד.
"אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס", ממשיך אלתרמן ומספר על דור יוצאי מצרים ובעצם על בני דורו, "הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים / עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס. / אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי / אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי. / צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם / וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו בְּהִקָּרַע הַיָם…".
הכי מעניין
אם האיש התם הזה היה מתהלך בינינו היום, הוא לא היה מדפדף את הדיווחים של דובר צה"ל על ההישגים והמתקפות באיראן, אלא משנן אותם בעל פה. הוא היה מספר בהתלהבות למי שהיה מוכן לשמוע, שעד לפני שלוש שנים איראן הייתה האויבת הגדולה והמאיימת ביותר של מדינת ישראל, ואיתה תמנון רשע הדוק, בעל זרועות אימתניות, מאומנות, שכל מטרתו להשמיד את המדינה.
התם היה מסתובב בינינו ומספר על כל חיסול, על כל משגר, מפקדה, מפעל לייצור נשק שהופצצו, הוא היה הנודניק שחוזר ומזכיר שמטוסי חיל האוויר הישראלי טסים חופשי בתוך איראן, ושחיילינו מתמרנים בגבורה בתוך לבנון, ממשיכים להשמיד את היכולות של הארגון שלפני רגע היה מסוגל לכבוש את כל הצפון. בכל פעם שהיה נכנס למקלט הציבורי הוא היה מתפעל שקיבל התרעה מקדימה לאזעקה, שהוא יושב בבטחה ורק שומע בומים עמומים, שיש מי שדאג לפתח את אמצעי ההגנה ומי שמפעיל אותם עכשיו, ואיך התבדו הנבואות השחורות. ואולי התם הזה היה מתפלפל, אפילו שזו לא שיטתם של האנשים התמים, שניסי מצרים היו א־לוהיים בלבד, וכאן יש הרבה מאוד מעורבות של האדם והעם. גבורה, נחישות ומסירות, ועבודה רבת שנים על מודיעין ואמצעי לחימה.
תאמרו, לא חוכמה לכתוב שיר כזה שלא בימי מלחמה. התם של אלתרמן לא פחד על חייו, לא בעורף ולא בחזית. הוא לא גר בצפון הארץ ושכח מה זה לנשום בין אזעקות, הוא לא דאג להורים המבוגרים שלא הסכימו לרדת למקלט, לא הלך להלוויות של חברים שנהרגו מפגיעת טיל או נ"ט וגם לא פינה הריסות. כל זה נכון. לכן אני מזמינה לכאן תכף ומיד אורח נוסף, את הבחור חוצה־הים של יהודה עמיחי.
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס", קובע עמיחי בשיר "ניסים", "אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּך / אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו / וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת".
לא היה כל כך פשוט לצאת ממצרים. בליל הסדר אנחנו מדפדפים את השעבוד, כי המכות והגאולה והמדרשים על ארבעת הבנים הרבה יותר קורצים לנו, ואיזה כיף לשיר "דיינו" ולזמר את ההלל הגדול. אבל הסבל ממש נמצא שם. ההגדה לא מדלגת על העמל והלחץ, על העבודה הקשה ועל אובדן הבנים. לא סתם אוכלים מרור. זה לא תבלין, אלא ממש חלק מהסיפור. כשקראנו את ההגדה בשבת האחרונה, שמנו לב ל"ואומר לך בדמייך חיי" הכפול שנמצא שם. בהרבה בתים בישראל מרגישים את הפסוק הזה מילולית. בדמייך חיי. מתוך הדם שנשפך, מתוך השכול או הפציעה, צריך לקום ולחיות.
ההגדה לא מדלגת על העמל, על העבודה הקשה ועל אובדן הבנים. לא סתם אוכלים מרור. זה לא תבלין, אלא ממש חלק מהסיפור
כל זה היה גם במצרים. יהודה עמיחי הבין את זה. במצרים לא היו רק ניסים, אלא הרבה כאב וסבל. הייתה ערבוביה. ואם לא היה שם איזה תם אחד שמתעקש להביט על המציאות בעיניים מתפעלות, ואם לא היינו עם של אמונה, שמצליח לראות גם כשקשה וכואב, גם כשחוצים את הים והדרך מתארכת ושוב נדרשים לנשוך שפתיים, לא הייתה לנו הגדה כמו שאומר אלתרמן, ולא היה לנו ליל הסדר, וכנראה לא היינו העם שאנחנו.
| צילום: תשורה לוי
סבא אליהו
את השורות האחרונות אני רוצה להקדיש לכל החיילים שלא יסבו לליל הסדר עם בני משפחותיהם, ובמקום זאת יהיו בבוץ או בטנק, או בבית בחאן־יונס. לכל מי שבחג הכי משפחתי בשנה יהיה בשטח, כדי שאנחנו נוכל לשיר מה נשתנה ולשפוך עוד קצת מיץ ענבים על החולצה החדשה. להם, ולבני משפחותיהם הדואגים והמתגעגעים, אני רוצה להקדיש את שירו של אלתרמן (כן, שוב הוא), "לילו של אליהו הנביא". את השיר הזה כתב אלתרמן בפסח תש"ח, ממש כמה שבועות לפני הכרזת המדינה. אלתרמן מספר איך אליהו, הסבא הטוב, מגיע לפלוגה לוחמת של הפלמ"ח, ולא ברור מי מתרגש יותר, החיילים או הוא. אליהו לא מגיע אל הלוחמים בהיחבא, לא לוגם מהיין ובורח, הוא דווקא נוכח.
"בְּרָקִיעַ גָּבוֹהַּ שֶׁל לֵיל מִלְחָמָה / הַיָּרֵחַ יִבְעָר. וְאָדְמָה עֵין הַיַּיִן. / וְהַסָּב שֶׁהִזְקִין עִם זִקְנַת הָאֻמָּה / יִמָּצֵא כְּעוֹמֵד עַל עַרְשָׂהּ זֶה הַלָּיִל... יְבָרֵךְ אֶת שֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה הַתַּמָּה / יְבָרֵךְ כָּל פְּלֻגָּה, אִם חוֹנָה אוֹ נַיֶּדֶת / יְבָרֵךְ אֶת הַכֹּחַ הַקָּם לָאֻמָּה, / שֶׁעִם חַג רֵאשִׁיתָהּ / בַּשֵּׁנִית הִיא נוֹלֶדֶת". אליהו מתנצל שאיננו מבחין בין מ"מ למ"כ, "אֲבָל צוּר יִשְׂרָאֵל, הַמֵּם־אָב לְבָנָיו, / יְבָרֵךְ אֶת חַגְּכֶם עֲלֵי לֶחֶם הָעֹנִי".
המדינה שלנו אוטוטו בת 78, אבל היא עדיין נאבקת על קיומה. תודה שאתם שם בשביל כולנו. אתם ובני משפחותיכם. זה לא מובן מאליו.
עוד כתבות בנושא
