14 חיילים דרוזים נהרגו במלחמת חרבות ברזל; שלושה עשר חללים ועוד אחד שהצטרף אליהם השבוע. רב־סמל מאהר חטאר, איש חיל ההנדסה, נשוי ואב לשתיים, תושב מג'דל־שמס.
בקיץ האחרון עשינו טיול בין כמה כפרים דרוזים בגליל. שלטי ענק קידמו את פנינו, מתוכם מחייכים הגיבורים המקומיים שמסרו את נפשם במלחמה על הארץ. הדיוקנאות שלהם מוצבים בכיכרות ובצמתים, מספרים לתושבי המקום ולאורחיהם: כאן גאים במי שמשרת ובמי שנהרג על ביטחון המדינה. לרבים מהחללים יש הורים או אחים ששירתו בצה"ל, חלקם קצינים בקבע. כשקפצנו לפקיעין, מוכר המזכרות החליף איתנו מדבקות. אנחנו נתַנו לו את המדבקה של הבן שלנו, הוא נתן לנו את המדבקה של האחיין שלו, קצין בצה"ל. המוכר דיבר עליו ועל מורשתו בעיניים נוצצות.
בסיור הזה שעשינו, בלי תוכניות מראש, האוטו לקח אותנו באופן כמעט טבעי לחורפיש. חיפשנו ומצאנו שם את הוריו של מחמוד חיר א־דין, איש המבצעים המיוחדים שנפל בעזה לפני שבע שנים וחצי. אביו ודודו של מחמוד הגיעו עד אלינו לנחם אותנו כשנוה שלנו נהרג. לא הפריעו להם המרחק, המנטליות השונה או חוסר ההיכרות המוקדמת. הם ישבו איתנו, הקשיבו וגם סיפרו קצת. עכשיו רצינו אנחנו להבין באיזה בית צמח האיש המיוחד הזה, שתמונתו ושמו היו אסורים לפרסום במשך כמה שנים. פגשנו הורים דתיים, אמיצים, כואבים, כאלה שממשיכים לעזור לילדיהם האחרים ולתמוך בהם. הם סיפרו לנו על מחמוד בהערצה ובגעגוע. חשנו שותפות גורל.
הכי מעניין
רס"ל מאהר חטאר ז"ל | צילום: דובר צה"ל
בינינו ובין הדרוזים יש ברית חזקה, ברית של נתינה ומסירות, ברית של רצון להביא ביטחון למדינה ולמגר את אויביה. כן, יש מה לתקן בנושא המשילות, אני יודעת. גם הכתם של ההצתה וגירוש היהודים מפקיעין לפני כמה שנים עוד לא תוקן ולא נמחה, וגם הוא דורש התייחסות. אבל כעדה, כקבוצה, הדרוזים של הכרמל והגליל רואים את עצמם חלק ממדינת ישראל באופן עמוק ומעורר השתאות. עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת סייעו דרוזים ל"הגנה" במשימות רכישת נשק ובהעפלה. במלחמת העצמאות כבר הייתה פלוגה דרוזית שהשתתפה ב"מבצע חירם". הברית הזאת יודעת טלטלות, אבל היא עמוקה וקיימת.
הסיפור של מאהר, שנהרג השבוע בדרום לבנון, הוא אחר. מאהר גדל באווירה שונה לגמרי, במג'דל־שמס שברמת הגולן. בכפרי הדרוזים שברמה, רוב התושבים לא רצו להיות אזרחי ישראל. הם הזדהו עם המשטר הסורי מתוך אידאולוגיה, חשש ואולי בשל קשרי משפחה. זה היה הבון־טון. אם ביקשת אזרחות ישראלית כי זה עשוי להיות יותר נוח, לא דיברת על זה בכיכר הכפר. לדרוזים ברמת הגולן אין חובת גיוס לצה"ל, ועד לאחרונה כמעט לא היו חיילים מהיישובים שלהם. במג'דל־שמס עצמה היו עד היום שני חללי צה"ל. הראשון נהרג לפני למעלה משבעים שנה, השני לפני כמעט ארבעים.
| צילום: איור: תשורה לוי
יסמין, אלמנתו של מאהר, סיפרה שהיה איש טוב ונשמה טובה, אבל גם תיארה איך, בניגוד לזרם, הוא הגיע להיות חייל צה"ל ואף לשרת בקבע. הרצון להתגייס בער בו שנים רבות, סיפרה יסמין בתוכנית "קלמן ליברמן". היא הסבירה שהוא לא היה מישהו שפועל לפי מה שמקובל, אלא תמיד עשה את מה שהוא מאמין בו, והוא האמין שעליו להתגייס. ההחלטה הגיעה לשלבי מעשה רק בגיל שלושים. מאהר עבר כמה תחנות עד שהתמקם כאיש קבע בהנדסה קרבית.
הוא היה ממש יחיד בכפר, סיפרה יסמין. "אין עוד אחד שהתגייס ושירת כמוהו. בהתחלה זו הייתה טלטלה לכולם. זה היה סוג של מרד כזה, איך זה קורה, אצלנו לא מתגייסים. זה לא היה מקובל". אבל מאהר, אמרה יסמין, היה איש עם מצפון בוער, אדם שלא עשה מה שהסביבה חינכה וציפתה לו, אלא פעל לפי אמת פשוטה. "הנחישות שלו הגיעה מהמחשבה שהוא אמור לשרת את המדינה שהוא חי בה. זו המדינה שלו, זו המדינה שלנו. אם אנחנו לא נתגייס ולא נקום ולא ניתן מעצמנו, אז מי יעמוד לצידנו?"
ניצנים של שינוי
המחשבה של מהאר פשוטה ואינטואיטיבית כל כך. אתה גדל במדינה ששומרת ומגינה עליך, שדואגת לרווחתך החינוכית והבריאותית, אז אתה צריך לתת יד למאמץ על ביטחונה ושלומה. אבל כמה שהתובנה הזו פשוטה, קשה לקום נגד החברה שבה אתה גדל ולהגיד "עד כאן, אני עושה את מה שאני מאמין בו". אז מה אם ירימו גבה ויגידו שזה צעד לא נכון, אז מה אם אני לא אהיה רצוי במקומות מסוימים, זה מה שנכון לעשות.
בשנים האחרונות, עוד לפני המלחמה, משהו התחיל להשתנות בקרב הדרוזים של רמת הגולן. מספר מבקשי האזרחות הישראלית החל לעלות בהדרגה. הקפיצה הגדולה התרחשה מתחילת המלחמה וביתר שאת בשנת 2025, שבה הוגשו יותר מ־1,050 בקשות לאזרחות. לאט לאט מתחילים להיראות בקרבם גם לובשי מדי זית. בשנתיים הראשונות למלחמה התגייסו 150 דרוזים; זה לא הרבה בכלל, אבל לפני כן היו רק ארבעה. 120 מהמגויסים הלכו למילואים, 30 מהם לסדיר. גם להתערבות של צה"ל לטובת הדרוזים בסוריה הייתה השפעה על האופן שבו הדרוזים מסתכלים על מדינת ישראל. אני לא יודעת אם כבר אפשר לסמן מהפך. אולי כדאי כרגע רק לעקוב אחרי התהליך בזהירות ולייחל שהנאמנות, הנחישות והכרת התודה של מאהר יסללו דרך לרבים.
את דבריה חתמה יסמין במילים מרגשות, שהבהירו מי אפשרה למאהר להגשים את חלומו האידיאליסטי. "הוא התגייס ושירת ונתן הכול למען המדינה, וחשוב לי שכולם ידעו שהוא עשה את זה בגאווה. אני בטוחה במאתיים אחוז שהבעל שלי נהרג בלב שלם לטובת המדינה, כי זה מה שהוא רצה", אמרה יסמין והוסיפה: "ואני גם אומרת לך בלב שלם, עם כל הקושי והעצב שיש בי, שאני איתו גם בהחלטה הזאת. זה מה שהיה צריך לקרות. אנחנו אנשים מאמינים, א־לוהים נתן וא־לוהים לוקח ואני מאוד מאוד גאה בו על הדרך הזו". תודה יסמין, תודה מאהר, יהי זכרך ברוך.
עוד כתבות בנושא
