ליל האי-סדר: גם האנשים שצריכים לתווך לנו את המציאות כבר לא יודעים

השבוע נוסף לפלייליסט של "שאגת הארי" שיר חדש, יפהפה. המשורר והיוצר הוא לא אחר מאשר ניר דבורי, הכתב הצבאי הבכיר של ערוץ 12. והנה המילים: "בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי. זה יהיה שבוע מרכזי, שיוביל אותנו, אולי, בסופו, אל תחילת ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך". גאוני. המילים האלה נאמרו בשידור חי בזמן אמת, באולפן פתוח. צופי הערוץ שהתפעלו מההתפייטות, הדהדו את המשפט הזה ברשתות. השלב הבא היה ניקוד של המילים וחיתוך השורות, כדי להבהיר שמדובר בשירה. ומכאן הדרך אל הלחן של גולש ברשת X בשם "יאללה תקווה", הייתה קצרה.

מעניין שהמילים האלה של דבורי חובקו גם בידי המתנגדים למלחמה, שראו בהן שיקוף לבלבול ואובדן דרך, וגם בידי מי שמבקרים את התקשורת על כך שהיא מברברת את עצמה לדעת. כולם הסכימו שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו. כמעט.

רגע וחצי לפסח. קבוצות הווטסאפ עדיין מלאות ב"למסירה פאזל 1000 חלקים, אבדו 3 חלקים אבל לא נורא", "מפת שולחן מהממת עם שני כתמים קטנטנים" ו"מיקסר מעולה, רק דרוש תיקון במנוע". נערים עדיין מפרסמים ניקוי פנימי וחיצוני לפסח (מקומות אחרונים!), השיפוצניקים עמוסים בעבודות יותר מהרגיל כי כולנו מגלים עכשיו את כל פגמי הבית, הסוּפּרים גדושים בקונים שעושים סיבוב ועוד אחד, ואפילו מכירות הבגדים לנשים ונערות מצליחות להתקיים אי־פה אי־שם. אחרת, רבותיי, זה לא פסח.

אבל הפסח הזה לא יהיה רגיל, וחול המועד, כנראה, גם הוא יהיה אחר. כשהשורות האלה נכתבות, המצב המיוחד בעורף הוארך עד יום השואה, ומי יודע מה יהיה אחריו. הפסח הזה יהיה שונה. כן, קצת מוזר לכתוב אחרי כל־כך הרבה שנים חריגות שזו תהיה שנה אחרת, אבל כל שנה היא אחרת בדרכה. הפעם משפחות מתארגנות בחבורות פסח לפי ממ"דים או מקלטים, ומשפחות מורחבות צריכות להתפצל. מקומות שהיו נחשבים בטוחים נמצאים במוקד הטיווח, ובאחרות שוב יהיו הרבה פחות גברים בבית, כי מילואים (זה, האמת, לא כל כך שונה מהשנים האחרונות). אבל אין לדעת איך הכול באמת ייראה, כי שום דבר לא בטוח. וזה חתיכת דבר.

אנחנו רוצים לדעת. כשכל הגוף רועד מקול נפץ (עוד לא התרגלנו, סליחה מתושבי הצפון והעוטף, אנחנו מפונקים, אני יודעת) אנחנו רוצים להבין מה היה הבום הזה, האם מישהו נפגע, איפה נפל הטיל, ואולי בכלל אלה שברי יירוט? המידע הזה לא יעזור לנו לכוון טוב יותר את כיפת ברזל, אבל הוא יעזור לנו להבין את המצב. אנחנו גם רוצים לדעת, אם אפשר, איפה לישון הלילה. במקלט השכונתי, או להמר על להתחיל את הלילה בבית? מתי חיילי המילואים והסדירים של הבית יגיעו לחופשה, ואם עדיין לא הגיע צו, מתי הוא יגיע? יהיו לימודים אחרי פסח? אפשר לקבוע אירוע, כנס, מופע לחודש הקרוב? לאן הולכת המלחמה עם איראן ומה ישראל מתכננת בלבנון? יש לישראל הישגים אדירים, ברוך השם, וגם ניסים גדולים. אבל האם מישהו יכול לתת לנו את רשימת המשימות של צה"ל והמוסד ולסמן מה כבר הושג ומה עוד לא, שנדע איפה אנחנו עומדים?

ובתוך הבלגן הזה צריך להזכיר את טראמפ, השותף למבצע הזה, שהוא מלך ההונאה וחוסר הוודאות. זה מצוין לזריעת בלבול אצל האויבים, שלא יודעים לאיזו הכרזה שלו להאמין. הבעיה היא שגם אנחנו כאן מנסים להבין מה יהיה מחר. אבל מלחמות פשוט לא עובדות ככה. אי אפשר לגלות את כל הקלפים, והנסיבות משתנות כל הזמן, חוסר הוודאות הוא חלק מהעניין. אז מה עושים?

הנשק הסודי

יש כאלה שפונים אל הטלוויזיה, שמציעה אולפנים פתוחים: כתבים מהשטח, מומחים לתחום המלחמה והמדיניות, פרשנים ולשעברים מדופלמים. אלה ממלאים לנו את הסלון בפאנלים צפופים, דיבורים אינסופיים, וכתבות ממקום ההתרחשות. האולפנים האלה מאפשרים לנו למפות קצת את המקום שבו אנחנו נמצאים. יודעים מה קרה עם הטיל, איפה הוא נפל, איך נראה ההרס וגם למה הטיל הזה לא יורט. אנחנו מדווחים מה טראמפ אמר ושומעים מה הוא יגיד, מספרים לנו על מה נתניהו לא מוכן לוותר, ומה השלב הבא בלחימה.

כל זה מעניק לנו איזושהי ודאות, אבל זו ודאות דמה. האולפנים האלה מביאים איתם הרבה אייטמים שלא נבדקו בגלל המהירות, ולכן משודרות טעויות. הם מביאים איתם הימורים של לשעברים, שכל איש או אישה מהרחוב יכולים לספק. אנשים רנדומליים לפחות לא נכשלו עדיין בתחזיות שלהם. והאולפנים בעיקר מעבירים לצופים תחושה שהמצב מתוח, שצריך להיות בהיכון, שכבר אין כוח, שזה חייב להיגמר, ושאין אמון בצה"ל ובהנהגה. אל תטעו, עיתונות חייבת לשאול שאלות, לבקר מחדלים ולתת קרדיט על הישגים. ובמדינה דמוקרטית חייבת להיות עיתונות טובה. אבל אנחנו לא נמצאים שם היום. הכול (כמעט) באולפנים הפתוחים של הטלוויזיה וברדיו מגיע מפוזיציה.

ועכשיו, כשאמרנו מה לא, אז מה כן? טוב, אם הייתי יודעת את התשובה, אולי הייתי מוזמנת לאולפנים. אז לא, אין לי תשובה חלוטה. זה באמת מצב לא פשוט לשאת, יחד עם מתח וחרדה לקרובים שנלחמים או שלא נמצאים כי מילואים, יחד עם ילדים בבית וערב פסח. יש כאלה שבעת הזאת נאחזים באמונה, כי זה הזמן שלה. לדעת שאנחנו בדרך ארוכה שתכליתה וסופה לטוב, ולא קשה לראות היום את המטרה הגדולה. היא ממש מול העיניים. יש כאלה שמביטים על ההישגים הפלאיים והערבות ההדדית ומקבלים מהם כוח. אפשר גם לנסות להיות פעילים באירוע הזה, ולהצטרף לכוחות שפועלים טוב עבור אחרים.

ועוד רעיון קטן. אם כבר לגלוש ברשתות, חפשו סרטונים שצוחקים על המצב. יש מיליון כאלה. כי אם יש כלי נשק סודי לעם היהודי, שלא עולה כסף אבל יכול להעלות את מצב הרוח, ונדמה שלעולם לא ייגמר לנו, הריהו ההומור.