תלונות הן חלק מוכר מסדר יומה של אומה. ברוח יציאת מצרים נזכיר כי כבר כשפרעה מקשה את תנאי בני ישראל, הם פוגשים את משה ואהרן וזועקים, בדרמטיזציה גדולה, "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". במדבר, כשהעם רואה את פרעה וחילו מתקרב, הוא מתמלא ייאוש: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר... טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
תופעת המרמור הכרוני לא עוצרת כאן. במדבר סין שוב מתמלא העם בדיכאון קיומי: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"; וברפידים הוא שוב תמה: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". וזאת רק בספר שמות, לפנינו עוד שפע טרוניות בחומש במדבר.
בכל זאת, מגיע לבני ישראל גם שבח רב. על אף נקודות המשבר המוכרות, הם מקבלים את מנהיגות משה, ומעמיסים על כתפיהם לא רק את חפציהם אלא גם את גורלם. הם מצייתים, בהקרבה גדולה, להנחיות קשות, שכוללות את עזיבת מצרים שבה גרו מאות שנים, שבירת אורחות חייהם ויציאה אל הלא נודע, במסע קשה, מפרך ומסוכן.
הכי מעניין
על דרך ההשוואה, כשהרצל ניסה להיכנס לנעלי משה, העם היהודי שמולו אולי לא היה נרגן כבני ישראל, אבל גם לא שעה לבשורה. היהודים באירופה דחו ברוב גדול את ציווי הגאולה, וגם כשעקרו מארצות גלותם – וכשליש מהעם היהודי עשה זאת בין 1881 ל־1929 – הם היגרו ברוב עצום למדינות אחרות. רק מעטים שבמעטים עלו לארץ המובטחת.
המסקנה מדבר התורה הקצר הזה היא שלבני אומה מותר להתלונן, אבל בהחלט רצוי שתוך כדי כך גם יעשו את הדבר הנכון.
במלחמה הנוכחית, ובמיוחד בפאזה העכשווית שלה מול איראן ושיגוריה, מתבקשת מאליה השוואה לאנגלים במלחמת העולם השנייה. כידוע, במהלך קצת יותר מחודש, במאי־יולי 1940, נשא צ'רצ'יל שלושה נאומים מפורסמים: הראשון הוא "דם, יזע ודמעות", השלישי הוא "שעתם היפה ביותר", והשני, שבו נתמקד כעת, הוא "נילחם בחופים".
צ'רצ'יל. | צילום: יוסף קארש באדיבות ארכיון ספריית קנדה
זה היה נאום קשה, כואב ונוקב. ספק אם היום ציבור מערבי יכול לשאת נאום שכזה. צ'רצ'יל נתן סקירה מפורטת למדי על "אסון צבאי קולוסאלי" בצרפת, תיאר את הצלחת הנאצים, וסיפר על החשש שהיה לו להשמדת הצבא הבריטי בצרפת, שמנה מאות אלפי חיילים, לנוכח התקדמות הוורמאכט וכניעת בלגיה.
משם עבר ראש הממשלה הטרי ל"נס דנקירק", שבו ניצלו כמעט 340 אלף חיילים אנגלים וצרפתים "ממלתעות המוות והבושה". אבל, צ'רצ'יל מזהיר מיד, "לא מנצחים מלחמות באמצעות פינויים". הוא מספיד את ההרוגים האנגלים (היו כמעט 70 אלף אבדות) ואובדן עצום של ציוד לחימה. כעת, הוא אומר, לנוכח הפער שנוצר, החלה האומה ב"מאמץ שכמותו מעולם לא נראה בתולדותינו... ההון והעובדים הניחו בצד את האינטרסים, הזכויות, והמנהגים" ו"עובדים בכל מקום, יום ולילה, ימי ראשון ושאר ימות השבוע".
מכאן מזהיר צ'רצ'יל שהיטלר שיכור ההצלחה עלול לרצות לפלוש לאנגליה, אבל אסור לאנגלים להסתפק ב"מלחמת הגנה". נעשה הכול, הוא מבטיח, כדי ש"הפוטנציאל הגדול ביותר של מאמץ התקפי יוכל להתממש". אנגליה תתמודד עם "איום הטיראניה... במשך שנים, ואם צריך, לבד". כאן מגיע החלק המפורסם: "נמשיך עד הסוף, נילחם בצרפת, נילחם בימים ובאוקיינוסים, נילחם בביטחון גובר ובעוצמה גדלה באוויר, נילחם להגן על האי שלנו, יהיה המחיר אשר יהיה, נילחם על החופים, נילחם בשדות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע".
האזהרה הייתה במקום. היטלר לא פלש, אבל בספטמבר 1940 החלה גרמניה בבליץ אווירי שנמשך עשרה חודשים. לונדון הופצצה בכמעט 20 אלף טונות של פצצות שונות, והופגזו גם קובנטרי, ברמינגהם, ליברפול, בריסטול ועוד. בבליץ נהרגו יותר מ־40 אלף אנגלים, מאות אלפים נפצעו, אינספור משפחות ישנו במקלטים ציבוריים, ויותר ממיליון ילדים פונו לאזורים כפריים. החורבן העירוני והתעשייתי היה עצום. הופצצו גם בית הנבחרים, קתדרלת סנט פול וארמון בקינגהאם. לא מדובר בשיגורי טילים כפי שאנו חווים, אלא בניסיון גרמני להשמדה שיטתית מהאוויר – המשמעות המקורית של "הפצצה אסטרטגית".
האם האנגלים התלוננו? ובכן, כן. לפחות חלקם. הם חשו חשופים, ודרשו למשל לשפר את המיגון לאזרחים. זו הייתה תקופה מתסכלת גם לממשלה; צ'רצ'יל עצמו, כך מספרים, בכה כשביקר באזור הרוס בלונדון בתחילת הבליץ, ואחרי הפצצת בית הנבחרים בסופו. אבל האם האנגלים ביקשו לסיים את המלחמה? לא ולא. הם הפגינו נחישות, התגייסו, נלחמו, והרוויחו מקום היסטורי של עמידה וכבוד לאומיים.
איזה פער תהומי בין הרוח האנגלית אז והיום. ישראל וארה"ב נלחמות היום באויב מובהק של העולם החופשי ושל העולם הסוני. הם יודעים בוודאות גמורה שגרעין איראני, בשילוב יכולות שיגור לטווחים ארוכים, יהיה אסון עבורם. אבל מול האומץ הישראלי והאמריקני, אירופה מפגינה בכיינות מבישה, והסונים המופגזים לא מעיזים להצטרף למאמץ.
הסיבה להתנהגות הזו ידועה: פחד. בזמן שאירופה והמדינות הסוניות חוסות תחת המטרייה הישראלית־האמריקנית, הן מתלוננות עליה מחשש לנקמה איראנית. הן מלינות על מי ששומר עליהן מפני הטורף כדי להתחנף אליו; השומר הרי לא יפגע בהן. אבל כפי שצ'רצ'יל הבין בעימות מול צ'מברליין, הפגנת חוסר אונים והתרפסות אינן מספקות את הטורף, אלא מהוות עבורו הזמנה. לכן אירופה והסונים ישיגו את ההפך; הטורפים הריחו חולשה, וכעת אורבים ביתר שאת להזדמנות לדכא ולבזוז את הנרפים.
העם היושב בציון, על כל פנים, אחר. אנחנו שונים מהם, ולמען האמת, גם מעצמנו בשנות הגלות. התחברנו בחזרה למקורותינו הקיומיים, מיציאת מצרים ועד לדור תש"ח. כן, אנחנו מתלוננים, לפעמים גם על זוטות, ופה ושם גם מתפנקים. אבל בנקודות המבחן ההיסטוריות אנו מוכיחים שאנו צאצאי יהושע, יהודה המכבי, ז'בוטינסקי ויגאל אלון. כמותם, גם אנחנו נלחמים, וכך נמשיך. נילחם בעזה, בלבנון ובאיראן. נילחם בים, באוויר וביבשה. נילחם על קיומנו, על ריבונותנו, על חירותנו. זו מורשתנו וזו חובתנו. חג חירות שמח לכל בית ישראל.
עוד כתבות בנושא
