הערכים, הביוגרפיה והפסיכולוגיה: מה הופך את צ'רצ'יל לצ'רצ'יל

סביר להניח שבשלב כלשהו בחייכם המקצועיים נדרשתם לעבור מבחני התאמה ומיון לתפקיד שהגשתם מועמדות אליו. מבחנים אלה כוללים לרוב גם מבחני אישיות, שתכליתם עמידה על תכונות אופי וכישורים מסוימים הנתפסים כרלוונטיים לתפקיד, מתוך הנחה יסודית שקיימת התאמה בין תכונות אופי מסוימות ובין הצלחה תעסוקתית.

בהתאם לנוהג מקובל זה, סביר להניח שמועמדים לעבודה בבית הלבן יתבקשו לעבור מבחני אישיות קפדניים, שיבטיחו שרק המועמדים הראויים והמתאימים ביותר יתקבלו לתפקיד הנחשק. אולם באופן פרדוקסלי, כשמדובר בראש הפירמידה, המבחן היחיד שמועמדים לנשיאות ארה״ב נדרשים לעבור הוא מבחן הקלפי. וכך, גורלן של אומות עשוי להיקבע בידי אנשים שמעולם לא עברו את מסננת ההתאמה המקצועית המקובלת ביחס למקצועות רבים, בוודאי ביחס למקצועות שנושאים באמתחתם אחריות כה כבדה.

הבה נדמיין שמוטלת עלינו המשימה לבנות מבחן התאמה ומיון למועמדים לנשיאות. אילו תכונות אופי ואישיות היינו רוצים למצוא במועמדים? האם עליהם להיות רציונליים או מונעים מרגש? עצמאיים בחשיבתם או קשובים לסביבה? בעלי חזון ומעוף או פרגמטיים? האם עליהם להיות כנים וישרים, או בעלי יכולת להסתיר את האמת ואף לנקוט במניפולטיביות? האם עדיף שיהיו בעלי מזג שאינו נרתע מנטילת סיכונים, או כאלה שמתנהלים בזהירות והולכים על בטוח? האם נרצה שתהיה בהם יכולת התבוננות וביקורת עצמית, או להפך, עדיף שיהיו בטוחים בעצמם ונטולי ספק עצמי?

ברוח דומה ניתן גם לבחון את פועלן של דמויות היסטוריות, ולהציב את השאלות הבאות: באיזה אופן מאפייני האישיות של מנהיג מסוים הובילו לעלייתו לגדולה? באיזו מידה הכתיבו אותם מאפיינים את התנהלותו? ובאופן כללי, כיצד השפיעה אישיותם של מנהיגים על מהלך ההיסטוריה?

נחישות ואגוצנטריות

איאן קרשו, היסטוריון בריטי נודע, הקדיש לנושא זה ספר שתורגם לאחרונה לעברית: ״אישיות ושלטון: מעצביה ומהרסיה של אירופה המודרנית״. יש לציין שתרגום מילולי מדויק יותר של כותרת הספר הוא ״אישיות וכוח״ (personality and power), ונראה שתרגום זה הולם יותר גם באופן מהותי. קרשו מתמקד בשאלות הבאות: מה חשיבותם של בני אדם יחידים בעיצוב ההיסטוריה? האם הם משנים את מסלולה, או רק מבטאים את רוח הזמן והתקופה? באיזו מידה חוללו מנהיגים פוליטיים את התמורות ששמם נקשר בהן?

המענה לשאלות אלה ניתן באמצעות התמקדות בשנים־עשר מנהיגים בולטים באירופה במאה העשרים. קרשו שואל: ״באיזו מידה קבעה פעילותם של מנהיגים פוליטיים את ההיסטוריה הסוערת של אירופה במאה העשרים? האם המנהיגים האלה הם ש'יצרו' את אירופה במאה העשרים? ואולי אירופה היא שיצרה אותם?״.

באופן כללי, קרשו נוטה למזער את מקומו של המנהיג היחיד בעיצוב ההיסטוריה. לתפיסתו, מלחמות העולם השפיעו באופן מכריע על עיצובה של אירופה, באופן שהוא כמעט בלתי־תלוי בפעילותו האישית של מנהיג פוליטי זה או אחר. עם זאת, הוא מודה כי ״אישיותו של המנהיג יכלה למלא תפקיד מכריע״.

במבוא לספר מציין קרשו כי ״מחקרים פסיכולוגיים על סוגי אישיות ותכונות מנהיגות שיש להם שימוש נרחב בחוגים עסקיים, [הם] אולי חסרי ערך כשמדובר במנהיגות פוליטית. אמינות, אחריות, פתיחות, יציבות רגשית, חברתיות, חריצות, מזג נעים, קור רוח בשעת לחץ ונכונות לשתף פעולה – כל אלה הן תכונות רצויות בלי ספק למנהיג עסקי. אבל לא קשה למצוא מנהיגים פוליטיים שאינם עומדים בדרישות האלה... ואף על פי כן היו... יעילים מאוד, על כל פנים לזמן מה״.

בקביעה זו ניתן למצוא הד לגישתו של ניקולו מקיאוולי, הפילוסוף הפוליטי מן המאה ה־16, שלפיה אבן הבוחן להערכת כישורי ההתאמה למנהיג ״טוב״, שונה מאבן הבוחן המוסרית שלפיה אנו קובעים מהם טוב ורע בהקשרים אחרים. במילים אחרות, אם היינו צריכים לבנות מבחני מיון והתאמה לתפקיד ראש ממשלה או נשיא, מבחנים כאלה היו עשויים להיות שונים בתכלית מכל מבחן תעסוקתי בהקשר אחר. יתרה מכך, על פי קרשו, סוג האישיות שעשוי להימצא כיעיל ביותר להנהגה בתנאים מסוימים, עלול להיות לרועץ בתנאים אחרים.

בפרק הסיום של הספר טוען קרשו שניתן להצביע על קווים משותפים לכל המנהיגים שנידונו. כל אחד מהם, הוא כותב, התאפיין ״במידה לא רגילה של דבקות במטרה... נחישות יוצאת דופן, באישיות חזקה די הצורך להתגבר על קשיים וכישלונות, ברצון חזק מאין כמותו להצליח, ובאגוצנטריות שתבעה נאמנות מוחלטת ושעבדה את הכול ואת כולם למען השגת מטרות רצויות. כולם הרגישו שמוטלת עליהם שליחות להגשים ׳גורל׳... כל אחד מהם היה סמכותני מטבעו, מוכן ונחוש לצוות על אחרים״.

מאפייני האישיות הללו, חשוב להדגיש, היוו בסיס לשלטון יעיל, אולם אין בכך כל אמירה בנוגע לטיבו של אותו שלטון. חלק מהמנהיגים ניתבו את כוחם  השלטוני לבניין, ואחרים לחורבן. כלומר, התכונות שאפיינו מנהיגים ששלטו ביעילות אינן תנאי מספק למודל של שלטון ״טוב״, כזה ששיפר את חיי אזרחיו והביא ברכה לעולם. אבן הבוחן הסופית להערכת פועלו של מנהיג אינה מסתכמת במידת השליטה שלו על עיצוב המציאות, אלא בהשלכות של המציאות שיצר על החברה.

רודן על ספת הפסיכולוג

לצד המכנים המשותפים בין המנהיגים, סקירת המאפיינים של כל מנהיג בנפרד במסגרת שנים־עשר פרקי הספר היא מאירת עיניים. כהיסטוריון זהיר, קרשו ממליץ ״שלא להיכנע לפיתוי לחפש הסברים פסיכולוגיים או שורשים בילדות ובתולדות המשפחה, מפני שאף אחד מן האישים האלה לא שכב מעולם על ספת הפסיכולוג, ולכן אין בידינו אבחנות מבוססות, והשערות פסיכולוגיות עשרות שנים לאחר מעשה אינן אלא ניחושים״. עם זאת, אין הוא נמנע מלעשות שימוש בטרמינולוגיה פסיכולוגית באפיון חלק מהאישים, במיוחד כלפי דמויות שמבחינתו נמצאות בצד השני של המתרס.

כך למשל, סטלין מתואר כפרנואיד וחשדן. על פי קרשו, תכונות אלה השפיעו על התנהלותו השלטונית והובילו לאווירה שבה הפרנויה של אדם אחד הייתה לפרנויה של המדינה כולה, והיא "באה לידי ביטוי בטרור חסר תקדים נגד כל היריבים הדמיוניים". קרשו מתאר כיצד בימי סטלין גדלה המשטרה החשאית לאין שיעור, תוך שהפרנויה גואה ומחלחלת בכל המערכת, ו"אנשי הארגון הוסתו להלשין, לעצור ולחסל רבים מאנשיהם שלהם״. הפחד מפני סטלין והחשש שיחשוד בך כאויב, הובילו לסביבה שלטונית שקריטריון הקבלה אליה היה חנופה וצייתנות מוחלטת. שליטתו המוחלטת של סטלין בכל המינויים החשובים במפלגה ובמדינה הובילו לכך ש"בחוד הפירמידה של המערכת הסובייטית עמד אליל מורם מעם וחסין מכל ביקורת... בגלל חוסר הבטחון העמוק שלו נעשה סטלין מנהל כפייתי והתערב בכל רמות התפעול של הממשל״.

מבנה שלטוני זה, שנבע במידה רבה מדפוס האישיות של סטלין, הוביל לכישלונה של ברית המועצות לצפות את פלישת גרמניה ביוני 1941 ולהיערך אליה כיאות. בהקשר זה כותב קרשו: ״כל המערכת הייתה בנויה על התרפסות לפני סטלין, ואיש לא העז לחלוק על דעתו. לכן לא קרא איש תיגר על הכרעתו להתכחש לתוכניות הפלישה של הגרמנים. סטלין ראה בכל דו"חות המודיעין מידע כוזב ומסולף. בגלל חוסר האמון שפעפע במערכת כולה, לא האמין סטלין בידיעות המודיעיניות האמינות שקיבל״.

קרשו מציין שעד דצמבר 1941 הגיעו אבדות הצבא האדום ליותר מ־2.6 מיליון הרוגים ול־3.35 מיליון שבויים, שרובם מתו בשבי. בהקשר זה מעלה קרשו את השאלה: ״אם סטלין היה אחראי לאסון של 1941, האם ראוי לקשור לו כתרים על הניצחון ב־1945?". סטלין, כותב קרשו, "היה אדם מפלצתי ועמד בראש משטר מפלצתי שעוצב בדמותו. אבל המפלצתיות הזאת עצמה הוליכה את ברית המועצות אל הניצחון על גרמניה, שאפשר את ניצחונן של בעלות הברית״.

הדיון הפסיכולוגי בהקשר של סטלין הוא חריג יחסית בספר. בנוגע לדמויות האחרות, כיאה להיסטוריון, תיאוריו של קרשו הם בעלי גוון ביוגרפי קלאסי. כלומר, תיאור נקודות ציון מרכזיות בתולדות הדמות, וציון דפוסי ההתנהגות שלה כביטוי למאפייני אישיותה. אין בתיאוריו ניסיון לחדור למחשבות, למניעים ולכוחות הבלתי־מודעים שהניעו כל אחד מהמנהיגים.

בזכות הדיכאון

ניתן להסכים עם עמדתו המתודולוגית הזהירה של קרשו, המבקשת להימנע מגיבוש קביעות שאינן יוצאות מגדר ניחושים בנוגע לעולם הפנימי של הזולת – עולם שאינו גלוי וחשוף כלפי חוץ, ולעיתים נסתר אפילו מהאדם עצמו. עם זאת, נראה שהדיון בנוגע ל״אישיות ושלטון״ יהיה חסר אם נדיר ממנו כליל את הניסיון להציע ניתוח פסיכולוגי מבוסס־עובדות בנוגע למכניזם שמפעיל את אישיותו של המנהיג. ניתוח מעין זה עשוי לספק תובנה עמוקה יותר בנוגע לחוט המקשר בין מאפייני חשיבה, רגש והתנהגות של המנהיג, ובכך לתת משמעות שלמה יותר למושג ״אישיות״, מעבר לצבר אנקדוטלי של עובדות ביוגרפיות. אמחיש בקצרה גישה פסיכולוגית זו, השונה מזו של קרשו, בהקשר לדמותו של וינסטון צ׳רצ׳יל.

אנתוני סטור, פסיכיאטר וסופר, טען בספרו "הכלב השחור של צ׳רצ׳יל", שהמנהיג הבריטי הנודע התמודד לאורך חייו עם דיכאון. לשיטתו, ״אין שום אפשרות להבין את אישיותו אם מתעלמים מתכונה זו״. על פי סטור, בעקבות הזנחה הורית סבל צ׳רצ׳יל ממחסור במקור פנימי להערכה עצמית. כפיצוי על חסר זה התפחתה אצלו שאפתנות חריגה בעוצמתה. ילד שחי בתחושה שאינו שווה הרבה, מחפש בבגרותו הכרה ופרסום. ההצלחה, ואפילו רק התקווה להצלחה, משמשות בלם יעיל לתחושות דיכאוניות. לדעת סטור, הרעב הקיצוני של צ׳רצ׳יל לעמדת השפעה, כוח ושלטון, היה תגובה לנטייה בסיסית זו. שאפתנות מסוג זה אינה מבוססת על הערכה מפוכחת של יכולותיו הממשיות של האדם; תמיד יהיה מעורב בה יסוד של פנטזיה. לאורך חייו קיננה בצ׳רצ׳יל המתנה מתמשכת לרגע שבו תוטל עליו המשימה המיוחדת שתביא לידי ביטוי את מעלותיו הייחודיות, ושבאמצעותה תיוודע ברבים תרומתו ההיסטורית.

במשך שנים רבות התאמץ צ׳רצ׳יל להתגבר על חסרונותיו, ללא הצלחה. ללא חסרונות אלה היה צ׳רצ׳יל יכול להיות אדם מאושר ומאוזן יותר, אך לא בעל תרומה שכזו. ״לו היה אדם יציב ובעל מזג מתון, לא היה יכול לשמש מקור השראה לאומה שלמה״. בנוגע לתפקודו בהובלת בריטניה לניצחון, בייחוד בנקודות משבר שבהן היה נראה שהתבוסה בלתי־נמנעת, טוען סטור: ״רק אדם שידע מה המצב והתמודד עם ייאוש, היה יכול לגייס ודאות ברגע כזה. רק אדם... שאומץ לבו חרג מגבולות ההיגיון... שכל חייו נאבק עם הייאוש שלו, היה יכול לשכנע אחרים להתגבר על ייאושם״.

אין מחלוקת שאילו צ׳רצ׳יל היה הולך לעולמו לפני שנת 1940, מורשתו ההיסטורית הייתה מוערכת ככישלון. אלא שקרשו מדגיש כי הנסיבות ההיסטוריות שהשתנו הפכו את עמדותיו וסגנונו של צ׳רצ׳יל לרלוונטיים מתמיד, בעוד שסטור מפנה את הזרקור לכוחות הפנימיים שגעשו בצ׳רצ׳יל למעלה משישה עשורים, עד לנקודה שבה הנסיבות ההיסטוריות הובילו להתפרצותה המכרעת של השאפתנות הקיצונית שאפיינה אותו.

לפיכך, טוען סטור, ייתכן שאנגליה חבה את הישרדותה לפנטזיה העצמית של צ׳רצ׳יל: ״ההשראה שעל בסיסה היה יכול צ׳רצ׳יל לקיים את האומה אינה שייכת לתחום כושר השיפוט, אלא לתחום הוודאות הלא־רציונלית שאינה תלויה במציאות העובדתית. רק מי שמאמין ביכולתו לנצח אף שהכול נראה כמוכיח שההפך הוא הנכון, רק מי שמזהה את גורלו עם גורל האומה, רק הוא יכול להאציל מהשראתו על האחרים״.

במובן זה, צ׳רצ׳יל והעולם החופשי כולו היו בני מזל בכך שבשנת 1940 ״תאם עולם הדמיון הפנימי שלו את עובדות המציאות החיצונית בדרך שמעטים ביותר חוו אותה... בשנת 1940 הפך צ׳רצ׳יל גיבור כפי שחלם להיות. זוהי שעתו היפה ביותר... את איכות ההשראה שלו יש לזקוף לזכות הכוח הדינמי של עולם הפנטזיה הרומנטית שלו, שבו הייתה מצויה הווייתו האמיתית״.

היו שחלקו על קביעתו של סטור בנוגע לדיכאון שעימו התמודד צ׳רצ׳יל, משום שלא נמצא לכך ביסוס עובדתי מספק. ניתן לשער שאף קרשו, שלא הזכיר ולו ברמז את נטיותיו הדיכאוניות של צ׳רצ׳יל או את חיבתו לאלכוהול, גרס שאין ביסוס לקביעה אבחנתית זו. עם זאת, כשם שקרשו מצא לנכון לתאר את אישיותו של סטלין על רקע מאפייניה הפסיכולוגיים, נראה שהוא עשוי לקבל את ההנחה העקרונית שלפיה דיון בנוגע לאישיותם של מנהיגים והשפעתה על התנהלותם בעיצוב ההיסטוריה, אינו יכול להיות שלם מבלי לחדור לעומק הפסיכולוגי של מבנה האישיות, בתנאי שיש לכך בסיס עובדתי מספק.

כיוון שאינני היסטוריון, קטונתי מלהעריך את כתיבתו של קרשו בהיבט ההיסטורי. אולם כמי שמתעניין במאפייני אישיות, בפוליטיקה ובהיסטוריה, ובייחוד בניתוח מאפייני אישיות של דמויות היסטוריות ומנהיגים פוליטיים, מצאתי בספר עניין ולמדתי ממנו רבות.

אף שאין בספר התייחסות שיטתית למנהיגים מחוץ לאירופה או לכאלה שפעלו במאה ה־21, בדברי הסיכום לא נמנע המחבר מלהביע עמדה ביקורתית כלפי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. למשל: "עדיין קשה להעריך את הנזק שהסבו אישיותו הנרקיסיסטית... וסגנון הממשל האוטוקרטי שלו לארה״ב ולדמוקרטיה במקומות אחרים בעולם". בכך חורג המחבר מתחום מומחיותו כהיסטוריון, וקובע אבחנות פסיכולוגיות מבלי לבססן די הצורך. אכן, אישיותו של טראמפ הייתה מוקד לדיון סוער בקרב פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בין השאר בנוגע לאתיקה של אבחונו מרחוק ודיון פומבי בנושא. לא ניתן להטיל ספק בכך שאישיותו של טראמפ מהווה גורם מכריע בגורלו של העולם. ישראל, כבעלת ברית קרובה של ארה"ב, חווה זאת היטב, במיוחד בימים אלה. משכך, נושא ספרו של קרשו מעולם לא היה רלוונטי ונחוץ יותר.