לואי ת'רו הוא דוקומנטריסט אנגלי ידוע למדי שעובד בעיקר עם ה־BBC. בהתאם לכללי הפורמט, הוא פרוגרסיבי בהשקפותיו, ובהתאם לכך הוא מתמקד בעיקר בשולי הימין. כך למשל בשנה שעברה התפרסם סרטו "המתנחלים", שבאופן כללי מציג לעולם את ההתנחלויות כפרויקט אימפריאליסטי משיחי ואלים.

בעולמנו הפוסט־מודרני והפרוגרסיבי כמעט כל הסרטים הדוקומנטריים הם תעמולה מתוחכמת. האמת לא מעניינת את היוצרים. מי שמצלם בשטח אלפי שעות ומראיין עשרות אנשים, תמיד יכול למצוא כמה דקות שישרתו את המסר האידאולוגי שאיתו יצא מהבית. הכסות הדוקומנטרית היא השקר המושלם, בדומה למאמר אקדמי שעבר "ביקורת עמיתים": המעטפת מספקת אשליה של הוגנות, רצינות וביקורתיות, בזמן שהתוכן מוטה ופוליטי. לכן, עצת חינם לימין, לא כדאי לשתף פעולה עם סרטים שכאלה.

למרות האמור, סרטו האחרון של ת'רו יוצא דופן בכך שהוא נוגע בתופעה חדשה, חשובה ולא שולית במערב, שאותה כדאי להכיר: ה"מנוספרה", כלומר, הספֵרה הגברית. מדובר בתופעה תרבותית שמובילים כמה גברים שהפכו למעין "מנטורים" ו"קואוצ'רים" למיליוני צעירים במערב, עם שורת מסרים ושיעורים מזעזעים לחיים, שנעים בין שוביניזם קיצוני לאנטישמיות בוטה.

בסרט של ת'רו לא מופיע אנדרו טייט, הדמות המפורסמת ביותר במנוספרה, אלא שורת חקיינים שמוכרים יותר לדור הצעיר, כמיירון גיינס, האריסון סאליבן, "סניקו", ג'סטין וולר ואחרים. כולם מציגים לדור הצעיר מסר דומה: שיקרו לכם ועבדו עליכם. אין לכם אופק כלכלי, אין לכם עתיד משפחתי. נשים רוצות לנצל אתכם (בגיבוי מוסדי ומשפטי). מפלים אתכם לרעה בכל מקום ושונאים אתכם. כעת קחו את "הגלולה האדומה" (ביטוי מהסרט "מטריקס") והצטרפו ל"מנוספרה", שבה מותר לכם להיות "גברים אמיתיים" ולקבל משמעות ותקווה לחיים טובים.

מיליוני גברים צעירים, בעיקר מהימין השמרני, מקשיבים למסר הזה, מפני שהחלק הראשון שלו לא מנותק מהמציאות. חלק ניכר מהמוסדות בכל מדינות המערב הפנימו את מסרי הנעורות הקיצוניים. הגבר הלבן הוא מקור הרוע בעולם (כפי שישראל היא מקור הרוע במזרח התיכון). ההבחנה גבר/אישה היא קונסטרוקציה חברתית דכאנית ופטריארכלית. גבריות היא "רעילה" וגברים הם מטבעם אלימים ואנסים בפוטנציה. אפליה נגד גברים לבנים ממש מתבקשת. וכן הלאה, שלל מסרים באותו סגנון, שגם אם נכון שהם אינם קוהרנטיים במיוחד – האידאולוגיה לרוב מנצחת את ההיגיון.

כעת הוסיפו למסרי השנאה הללו את משבר האמון במוסדות ובהיררכייה הפוליטית, שהתעצם מאוד מאז הקורונה, ואת ההידרדרות הממשית באפשרויות הכלכליות של הדור הצעיר, שלא רואה אפילו איך ירכוש דירה (בעיה שתכה גם בישראל), ותקבלו סערה מושלמת. דור צעיר, מתוסכל וממורמר, עם שנאה לממסד שמדכא אותו ומצוקה כלכלית.

פרופ' ג'ורדן פיטרסון, שזיהה את התסכול המתגבר של הדור הצעיר, ניסה לתעל אותו לכיוון יצרני וחיובי. המסר שלו היה: בחור צעיר, קח אחריות על חייך. דחה את הפוסט־מודרניזם והרדיקליזם משמאל, הם מוליכים אותך שולל. אין שום רוע מהותי בלהיות "גבר לבן". התחל ליזום וליצור. מצא אהבה והקם משפחה, זה הכי חשוב בחיים. בעבודה קשה תייצר משמעות לחייך, ובעזרת בנייה של כוח פוליטי ראוי, עם הרבה שכנוע ציבורי, אפשר גם לתקן את המוסדות ולחיות במדינה חופשית והוגנת.

הבעיה היא שהפנאטיות הנעורה, שהשתלטה על מוסדות המדינה, היא מוחלטת. היא מוחקת כל הבדל, כל הבחנה וכל מורכבות. יש טוב (היא), והוא מוחלט, ויש רע (כל השאר), וגם הוא מוחלט. מספיק שמישהו יחשוב, למשל, שיש הבדלים ביולוגיים בין המינים כדי שיתויג כשוביניסט, רעיל, רשע וחשוך.

במילים אחרות: מבחינת הנעורות, אין שום הבדל בין ג'ורדן פיטרסון – שאף נרדף בקנדה על ידי הממסד האקדמי והמקצועי – לאנדרו טייט. לכן כשהנער מחפש אלטרנטיבה, אין סיבה שיעצור בפיטרסון ולא יגיע לטייט. שניהם נחשבים לרעים באותה מידה, ושניהם מתחילים באותה ביקורת על הנעורות. למרבה הצער, טייט ושאר ה"משפיענים" כמותו, הרבה יותר מפתים. הם כריזמטיים, פעלתניים, טובים מאוד בשיווק עצמי מלא שדרי ביטחון עצמי, הצלחה וחיים טובים. פיטרסון הפוך לגמרי, הוא משדר מורכבות, התלבטות והתמודדות מתמדת.

אם כן, הנעורות, באופן פרדוקסלי, נותנת לגיטימציה לטייט. אבל הפרדוקס לא נעצר כאן. משום שבעצם המנוספרה היא תוצר ישיר של הנעורות. פיטרסון הוא שמרן, בעוד המנוספרה היא באופן מובהק נעורות רדיקלית מימין. היא מקבלת בפועל את הנחות היסוד העמוקות ביותר של הנעורות, ובעיקר את הטענה שבין גברים לנשים ניטשת מלחמה.

חברי המנוספרה מאמצים בעצם את טענות הנעורות בנוגע ליחסים בין המינים, אלא שהם אומרים שזו לא בעיה, אלא המצב הרצוי. הם "גברים רעילים" גאים. הנעורות הרעילה את נפשות הנשים נגד גברים ומדכאת אותם, ובתגובה המנוספרה מרעילה את נפשות הגברים נגד נשים ומנסה לדכא אותן – בשימוש באותן הנחות בדיוק. ברור שמדובר בריאקציה, משום שהצעירים הללו מדברים ומתנהגים באופן שונה לגמרי מהוריהם.

כמו הנעורות משמאל, גם המנוספרה, כתופעה תרבותית מתרחבת, זולגת לפוליטיקה. ביטוי מוכר שלה הוא ה"גרוייפרים", קבוצת מעריצי ניק פואנטס, אנטישמי שמסריו הפוליטיים מהולים תמיד בהמלצות של המנוספרה. באותה טקטיקה של "הגלולה האדומה" משתמשות גם דמויות פוליטיות יותר כמו קנדיס אוונס וטאקר קרלסון. הם פונים לאותו קהל עם מסרים דומים, ומנגנים על אותו תסכול ואותם רגשות.

המנוספרה, אם כן, היא תגובת־נגד להקצנה משמאל, אבל חשוב לזהות שהיא גם ביטוי מובהק למחדל הימין המתון, שנכשל כאן פוליטית. הימין המסורתי לא הצליח לנער את הנעורות מהממסדים המידרדרים ולייצר הגנה, אופק וחזון ערכי לצעירים השמרנים הנרדפים. הוא שיתף פעולה עם הנעורות הממסדית, ואיבד את אמון הצעירים, שכעת מקשיבים לטייט, פואנטס ו"סניקו".

הסכנה שמגלמת המנוספרה היא בהחלט משמעותית. ראשית משום שכאשר שואלים את ה"גרוייפרים" מה הם רוצים להשיג, התשובה הרווחת היא "להרוס הכול". שנית, וחשוב יותר, התנועות המהפכניות הרדיקליות מנסות קודם כול לפרק את מוסד המשפחה, כאבן היסוד של החברה. במאמץ הזה משלבים כעת ידיים הנעורים משמאל ומימין. הצלחתם תהיה אסונו של המערב.