יש אימא אחת בתנ"ך שאני חושבת עליה הרבה בתקופה האחרונה. בפסח הקרוב היא תשב לצידי בשולחן הסדר בין ההגדה לאפיקומן - קוראים לה יוכבד. לא כותבים עליה הרבה. היא מבליחה לרגע קצר בספר שמות כמי שהסתירה את בנה במשך שלושה חודשים, שהחביאה אותו מהשלטון שרצה להמיתו, ואז, ברגע אחד שדרש ממנה כל אמון ותקווה שצברה, שמה אותו בתוך תיבת גומא שצופתה בזפת מבחוץ ובחמר מבפנים, הניחה אותה על שפת היאור, ופנתה לה.

היא לא ידעה שהוא ישרוד. היא לא ידעה שהוא יהיה משה. היא רק ידעה שהיא לא יכולה לשמור עליו יותר וגם שהיא חייבת לשחרר. אני מניחה שהיד שהניחה את התיבה על המים רעדה, ושהיא עמדה שם עוד רגע אחד ארוך אחרי שהתיבה נגוזה מעיניה, ורק אז פנתה לה לביתה וניסתה לחיות עם הדבר שעשתה.

ביום שבו ליוויתי את בני לבקו"ם, עמדתי בתור ליד אימהות אחרות ומשהו בתוכי הבין שגם אני, בדרכי שלי, הגעתי לשפת הנילוס.

19 שנה אני מגדלת אותו. אין ביכולתי לספור את כמות הפעמים שקמתי אליו בלילה או רדפתי אחריו כדי שלא יתפרץ לכביש ויידרס. את הלילות הארוכים בחדר המיון עם איזו ברונכית שהסתבכה. אימא זוכרת את כל הפעמים שגופו של הילד עבר בגופה גם אחרי שיצא מהרחם, גם אחרי שהחל ללכת בעצמו, כי ילד הוא דבר שלא עוזב אותך אף פעם. הוא ממשיך להיות שם כמו קצה של עצב שמרגיש כל נפילה, ששמח בכל ניצחון, שגאה ופוחד בלי הרף, גם כשהילד כבר גדול וחזק ורץ בשבילים בשעות שבהן כדאי לישון.

כשהוא נולד, ידיו היו כל כך קטנות בתוך כף ידי עד שלא יכולתי להאמין. היום הידיים האלה גדולות משלי, ידיים שקיבבו כדורי בוץ בחול הרטוב והקפיצו כדור סורר בשעת צהריים מנומנמת. ובשלב מאוחר יותר - ידיים שהושטו אליי פעם אחת בעלייה מנחל פרת.

הייתי בתחילת ההיריון עם אחותו. יצאנו לטייל בנחל עם הסלעים הרטובים ושמש שקרנית שבקעה מתוך השיפועים בין הצוקים. הדרך למטה הייתה קלה, אבל העלייה חזרה הייתה לי מאתגרת. עצרתי באמצע השביל. הוא הסתכל עליי, נער שעוד לא סיים לגדול בעצמו, ובלי לחשוב יותר מדי הושיט את ידו מאחורי גבי ודחף אותי כלפי מעלה. עלינו ביחד, צעד אחר צעד, עד שהגענו לראש ההר, ואז הוא אמר בקול שקט: "את סחבת אותי תשעה חודשים. עכשיו אני סוחב אותך".לא שכחתי לו את זה. לא את המשקל הקל של ידו על גבי, ולא את הפשטות שבה אמר את המשפט הזה כאילו היה זה רק חשבון הגון, מעין סגירת מעגל בסיסית של אהבה. ילד שיש בו נדיבות כזאת, רצון כזה לשאת, לדחוף, לרוץ קדימה בשביל מי שהוא אוהב - זה לא מרגיע אותי. זה בדיוק מה שיעיר אותי בשעה שלוש לפנות בוקר. כי אני מכירה את הילד הזה. אני יודעת שהוא לא ייעצר בשביל להבין אם כדאי. הוא פשוט ידחוף.

לגיוס קנינו לו שרשרת כסופה עם עיגול דק שעליו חרוט המשפט "אני האדון לגורלי, אני רב החובל של נשמתי". שורות מתוך שיר של ויליאם ארנסט הנלי, איש שהיה חולה ונכה ומצוי בכאב כל ימיו וכתב את הדברים האלה כמין תגובה לגורל, אגרוף מורם בהתרסה. בחרנו אותן כי הן נראו נכונות עבורו, כי הן נשמעו כמוהו. ועכשיו הוא לא מסיר את השרשרת הזו, גם במקלחת.

רק אחרי שהוא הלך עמדתי עם המשפטים האלה בתוכי ושאלתי את עצמי: האם ככה זה עובד? האם הגורל הוא אדון לעצמו? האם הנשמה ממש בוחרת את הנתיב? ואולי זה מה שאני רוצה שהוא יאמין - שהוא לא סחף של נסיבות, שיש בו משהו שמוביל ולא רק מובל?

אנחנו גרים ביישוב שמחנך נערים לשירות משמעותי משחר ילדותם. כבר בגיל 13 אפשר לראות כאן ילדים רצים בשבילים עם טל של בוקר, עושים כפיפות בטן על הדשא ומדברים בשפה של "גיבוש", "מסלול", "יח"תיות", ו"לאן אתה מתגייס". קרבי הוא ברירת המחדל כאן. יש בזה משהו שאני מעריכה מאוד ומשהו שמדיר שינה מעיניי. מה שאני מעריכה: ילדים שגדלים עם משמעות, עם שייכות, עם הרגשה שהם חלק ממשהו גדול מהם. זה לא קטן. מה שמדיר שינה: שמלחמות, כמו מנהגים רעים, הורישו לנו לא רק את הנזק אלא גם את הצדקת הנזק. אנחנו מגדלים ילדים לאומץ, אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנחנו גם מגדלים אותם לדמיין מציאות אחרת, לשאול שאלות שהתשובה עליהן עוד לא קיימת אבל חייבת להיוולד.

הציבור הדתי לאומי שולח את בניו ובנותיו למלחמה, והוא עושה זאת מתוך אמונה עמוקה ואהבה יוקדת לארץ ולעם. מתוך עולם ערכים שלם ומשוכנע. הם מובילים היום את הפלוגות החשובות בצבא, הם שם בקדמת החזית, מקריבים בגוף ובנפש בלי לבקש תמורה מיידית. ולמרות כל הכבוד הזה, ואולי בגללו, אני שואלת שאלה שמציקה לי: כמה נוח שיש פה ציבור כל כך נחוש שממילא ילך? שלא יצעק בלוויות? שיבלע את הכאב כחלק מהאמונה, כחלק מתפיסת הגאולה, ויישלח שוב בפעם הבאה, וגם אחריה? לציבור הדתי לאומי אין ארבע אימהות ולא יהיו. ואני רוצה לשאול - האם ועד כמה אכפת לכם מחייו של הילד שלי?

בפסח אנחנו יושבים ומספרים את סיפור היציאה ממצרים. סיפור גדול של יציאה מעבדות לחירות, של עם שקם והציל את עצמו. הילדים שואלים ארבע קושיות ואנחנו עונים להם, ואז אוכלים מרק עם כופתאות ושוכחים לשאול את השאלה החמישית, זו שאין לה מקום בהגדה אבל שאימהות בכל הדורות שאלו אותה בלחש אחרי שהילדים נרדמו ולפני שהאורות כבו: עד מתי?

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". אנחנו אומרים את זה בקול מול ילדינו, ומה אנחנו אומרים להם בעצם, שזה המצב לנצח? שמה שהיה הוא מה שיהיה, ועל זה ידוו כל הדורות? אני לא מוכנה לקבל את זה כגזרת גורל. אני לא מוכנה להוריש לילדיי צוואה שאומרת שלנצח נחיה על חרבנו. גם אם זו המציאות שנכפתה עלינו, גם אם אין לנו עכשיו ברירה - אני חייבת לפחות להצליח להעביר להם את התקווה הנחרצת, הפועלת, שיום אחד לא נצטרך את החרבות האלה. כי כל דור שהולך להילחם במשהו שהדורות לפניו לא סיימו, הוא כישלון מהדהד של כולנו. עדות ניצחת לכך שלא הצלחנו לייצר לו עולם קצת יותר רגוע. "ובחרת בחיים" זה לא ציווי על המוות הגיבורי, זה ציווי על ה"אחרי" - על העולם שאנחנו שואפים לבנות, לא רק על הקרב שאנחנו מנהלים.

נתנו לו שריון. הוא רוצה חיל רגלים. לא יודעת אם יצליח לקבל. אמרו לי ששריון זה דווקא טוב, שכמה שיותר פלדה בין הילד שלך לעולם ככה יותר בטוח. אמרתי תודה ולא אמרתי מה שחשבתי. מה שחשבתי הוא על הדוד שלי שנפל ביום כיפור כשהיה בתוך הטנק.

הפחד אין לו רציונל. הוא כולו סנטימנטלי ועתיק, שייך לאותו מקום פרימיטיבי בגוף שלא קרא ספרי הגות ולא הכיר בהכרח ההיסטורי. צילמתי אותו בחיוך לפני שנכנס בשערי הבסיס, כי ככה עושים כאן. כי חלק ממבחן הישראליות הוא לשגר את הילד שלך עם לב שבור ופנים שמחות ולפרסם את התמונה בפייסבוק ולכתוב "כמה אני גאה בך". ואני גאה בו מאוד, גאווה שמגיעה ממקום עמוק שאי אפשר לזייף. אבל אני גם כותבת את השורות האלה כדי שלפחות במשהו אחד לא אשקר: שני הרגשות האלה - הגאווה והפחד התהומי - חיים יחד באותה אימא, באותה ארץ, באותה נשימה.

יוכבד שמה את בנה בתיבה ועמדה על שפת הנילוס עד שנגוז מעיניה. ואני עומדת פה ורק מבקשת ממנו, מהמדינה ומכולנו, שנזכור שבאנו לכאן כדי לחיות. שהמוות הוא לא אידיאל ולא הרואי, הוא זמני ונכפה וכי אין ברירה, ושהמשימה המוטלת עלינו כל ימות השנה, לא רק בליל הסדר, היא לדאוג לצאת מהעבדות המחשבתית הזו שמה שהיה הוא גם מה שיהיה. לשאוף שהנכדים והנינים שלנו יקבלו כאן עולם טוב יותר ולא ימשיכו את גזרת החרב של הוריהם. זו צריכה להיות הכמיהה האמיתית, אסור שנשכח אותה.

לך בשלום בני אהובי, ותחזור בשלום, יברכך השם וישמרך, ותזכור תמיד שהמטרה של החיים היא לחיות. חג שמח.