המערכה הנוכחית במזרח התיכון מבחינת דונלד טראמפ היא מבחן לכוח האמריקני ולעוצמתו האישית כמנהיג העולם החופשי. בקרוב מאוד נדע את התשובות לשאלות, בין היתר אם ארה"ב תצליח לכפות את רצונה על איראן, לקבוע את קצב האירועים ולחייב את האזור להגיב אליה ולא להיפך.
עוד כתבות בנושא
לכן טראמפ פועל ביותר ממישור אחד. הוא מפעיל שיטה - איום, השהיה, פתח למגעים, ואז החזרת האיום לשולחן. הדחייה של האולטימטום איננה בהכרח סימן להססנות, במיוחד כאשר התקיפות האמריקניות והישראליות נמשכות, לצד ההבהרה שהפטיש בדמות פלישת המארינס ו/או הפצצה מאסיבית של מתקני האנרגיה, לגמרי בתוקף. טראמפ מנסה לאזן בין הביקורת בבית לבין התעלמותן של מדינות אירופה מבקשותיו לסיוע צבאי, לצד הצורך להוכיח את אגרוף הברזל האמריקני והרצון לנהל את המלחמה ולא להיגרר אחריה. גם כאשר איראן מכחישה מגעים, טראמפ מבקש להציג תמונה ברורה כי וושינגטון היא זו שקובעת את התזמון, את גובה הלהבות ואת תנאי היציאה.
כאן בדיוק נכנס ההיגיון של "אמריקה קודם". שימוש במזרח התיכון ככלי להשבת מעמדה כראשון במעלה בעולם. טראמפ מבין שאם ארצות הברית תיראה שוב כמי שמגיבה באיחור, פסיבית מדי או חלשה ומכילה, המסר ייקלט במדינות שחשובות לו יותר מאיראן. מוסקבה, בייג'ינג ופיונגיאנג יראו בכך עוד הוכחה לשחיקת ההרתעה האמריקאית. מבחינתו מדובר במבחן אמינות. הוא מבקש להוכיח שארצות הברית מסוגלת להפעיל כוח, להשפיע על מחירי האנרגיה, לקדם מהלכים דיפלומטיים, ובעיקר להדגיש כי יש מחיר ממשי למדינות ומנהיגים שמאתגרים אותה.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ישראל היא חלק מרכזי במהלך של טראמפ. מבחינת הנשיא האמריקני, ישראל היא בעלת ברית מבצעית ומכפיל כוח אסטרטגי. ביכולתה להפעיל לחץ על איראן, לייצר הישגים בשטח, ולסייע לו לתרגם הישג צבאי לתוצאה מדינית בתנאים אמריקאיים. טראמפ מבקש לעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור מנקודת מבט אמריקאית. מבחינתו, ישראל היא חוליה מרכזית במהלך רחב יותר שנועד לחזק את ההרתעה של ארצות הברית ולשכנע את העולם כולו כי וושינגטון מנהלת את האירועים.
המהלך של טראמפ מופנה גם לריאד ולדוחא. סעודיה וקטאר אינן פועלות מתוך קרבה לישראל, אלא מתוך חרדה עמוקה ליציבותן. הפגיעות בתשתיות האנרגיה במפרץ והאיומים על מרחב האנרגיה המחישו להן עד כמה הסלמה ממושכת מאיימת ישירות על בסיס הכוח שלהן. עבור קטאר, שמעמדה נשען על ייצוא גז, אמינות מסחרית ויציבות אזורית, מדובר באיום מיידי. עבור סעודיה, שמנסה למכור לעולם עתיד של השקעות, תיירות, צמיחה והובלה אזורית, כל גל של הסלמה מחזיר את האזור לשפה הישנה של טילים, סיכונים ובריחת משקיעים.
סעודיה וקטאר נדרשות לנהל בו זמנית שני לחצים סותרים: מצד אחד וושינגטון, שמצפה ליישור קו מול איראן, מצד שני הרחוב הערבי והזירה הביתית, שבה קרבה גלויה מדי לישראל או למחנה אמריקני לוחמני עלולה להפוך לבעיה עבור המשטר. לכן טראמפ איננו זקוק מהן בהכרח לתמיכה פומבית מלאה. די לו בכך שלא יטרפדו את המהלך, שיסייעו בעת הצורך בערוצי תיווך, ושיפנימו שפגיעה ביציבות של סעודיה או קטאר פוגעת גם באינטרסים אמריקניים מובהקים.
לצד המהלך האזורי, טראמפ פועל גם תחת מגבלה פוליטית מבית. הבסיס הרפובליקני תומך בקו תקיף מול איראן, אך התמיכה איננה בחזקת צ'ק פתוח. ככל שהמערכה מתארכת, מחירי האנרגיה עולים והחשש מהסתבכות אמריקנית עמוקה גובר. כך גדל גם הלחץ עליו להציג הכרעה מהירה. טראמפ חייב לשכנע את הציבור האמריקני שהוא איננו שוקע שוב בבוץ מזרח תיכוני, אלא משתמש במשבר כדי להשיב לארצות הברית שליטה, הרתעה ורווח אסטרטגי. אם יצליח, הוא יוכל לטעון שבלם את איראן, ייצב את בנות הברית וחיזק את אמריקה. אם ייכשל, אחוזי התמיכה בו יירדו עוד יותר ועלולים להוות סכנה למועמד הרפובליקני הבא לנשיאות.
עוד כתבות בנושא
המבחן של טראמפ קשה, רציני ומשמעותי. חצי ניצחון אמריקני לא יספק אף אחד ויכתיר את כל המלחמה בציון נכשל מהדהד, שיוביל לסבב נוסף. אבל אם טראמפ יצליח לתרגם את המהלך הצבאי, הכלכלי והמדיני למבנה אזורי חדש, הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה כמצביא דגול.