כידוע לשוחרי הרמב"ם, אריסטו הוא אבי תורת הנפש המרשימה ביותר בעת העתיקה – ויש הסבורים שעד ימינו. אחת מתובנותיו היסודיות היא שתכונות ומאפיינים נפשיים מתקבעים על ידי דפוסי התנהגות. זהו הקשר שבין "הרגל" ל"אופי" (ביוונית המילים דומות, אֶתוֹס), והמשמעות היא שהאופי מתעצב דרך פעילות סדרתית מסוימת, בדומה למיומנות ביצועית: מתוך שאנו עושים מעשים אמיצים, אנו הופכים לאמיצים באופיינו.
עוד כתבות בנושא
הבחנה דומה עורך אריסטו בין כעס לשנאה. הכעס הוא ממוקד וזמני, תוצאה של עוול אישי שגרם לנו מישהו. שנאה, לעומת זאת, "יכולה לצמוח גם בלא שנגרם לנו דבר". בעוד הכעס "מופנה תמיד אל אדם מסוים", "השנאה מופנית תמיד אל סוג" - כלומר לקבוצת אנשים עם מאפיינים מופשטים.
ההבדל הזה משמעותי ביותר. הכועס חווה כאב ממשי, בעוד השנאה, מכיוון שהיא מתייחסת לדברים ש"שאינם מוחשיים", היא לא תוצאת כאב, אלא ייחוס של רוע קבוע. לכן "הזעם שוכך עם הזמן, ואילו השנאה אינה שוככת". יתר על כן, מסביר אריסטו, "מי שזועם עשוי במקרים רבים לחוש חמלה, ואילו מי ששונא – לעולם לא. כי הזועם שואף שמושא הזעם יסבול במקומו, ואילו השונא מבקש שמושאו לא יהיה קיים".
הכי מעניין
במילים אחרות, השנאה קולקטיבית וקבועה, ולכן הופכת למעין תכונת אופי. בהתאמה לזמננו אפשר לומר שהשנאה מתמקדת בקבוצה שמסיבה כלשהי אנו תופסים כרעה. לכן גם קשה מאוד למתן אותה בלי שינוי עמוק במערך הנפשי והתודעתי של השונא.
אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
סוגיית השנאה צצה השבוע בעוצמה בשל שלושה אירועים שונים. הראשון היה הסכם פשרה שאפשר ליונתן אוריך לשוב לעבודה עם נתניהו. אוריך שיתף פוסט אישי על מצוקתו הקשה במעצרו (להערכתי בעוד פרשת הר שיוליד עכבר), שכלל חיפוש בעירום, תנאי עינוי מחפירים וניתוק מהעולם ומהמשפחה.
התגובות נוטפות השנאה משמאל לא איחרו להגיע. ח"כ נעמה לזימי, למשל, כתבה "התקרבנות עלובה" ו"סוכן קטארי". מגיבה אחרת הוסיפה "תמשיך, אני נהנית". מגיב אחר זיהה שהפוסט עורר כלפי אוריך אמפתיה, ואמר "אנחנו סופית בסדום", כלומר, זיהוי צד אנושי באוריך הוא ביטוי לרוע מוחלט. וכמובן הקללות הרגילות נוסח "בוגד מסריח", עם שלל תמונות חטופים ונרצחים, בסגנון תעמולה סובייטית שחווה היום כל איש ציבור מימין.
המקרה השני הוא הטרגדיה של אורית סטרוק. ביום שבו בתה שושנה, בסבלה ומצוקתה, נטלה את חייה, פתח השמאל בקמפיין נגד האם האבלה. ולא רק קללות הפרופילים הלא־מזוהים, נוסח "אוכלת מוות מטונפת, שמקומה בגיהינום", אלא גם בכירים בפוליטיקת השמאל.
כך משה רדמן, מועמד במפלגת הדמוקרטים, שצייץ שהאם היא "חלאה", "אוכלת מוות במלוא מובן המילה", וחזר על האשמות הבת, שסבלה מהתמודדות נפש קשה. רונן צור, קמפיינר בוטה ומוכר, כתב: "האכזריות שהפגינה אורית סטרוק מול משפחות החטופים בשעתן הקשה ביותר, העלתה מחשבות קשות על הדברים שהיא מסוגלת לעשות. אם יש תיבת פנדורה, היא תיפתח". שקמה ברסלר שיתפה כמה ציוצים שעניינם "פגיעות טקסיות", כלומר, האשמת המגזר הדתי־לאומי בהטרדה מינית ממוסדת, וכתבה על שושנה ש"התלוננה על פגיעה מינית טקסית מצד הוריה ובכירים בקהילה הקנאית. האם נקבל תשובות אמתיות?"
כל זה, כאמור, כשהאם האבלה עוד לא קברה את בתה. זו לא פוליטיקה, זה לא מאבק אידאולוגי. זו מלחמת חורמה אכזרית, שנולדת משנאה בממדים מיתיים. בעיני רבים בשמאל הישראלי, אורית סטרוק איננה אנושית. היא שטנית.
המקרה השלישי הוא ניתוח שעבר בנו החייל של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שנפצע במלחמה. אורנה ישר, בעלת ההסכת המקורי "זווית ישרה", היא בחורה אמונית, שלא פעם מבקשת מעוקביה להתפלל לרפואת חולים. כשעשתה זאת כאן, כפי שדיווחה בציוץ עוקב מזועזע, היא מצאה את עצמה מוחקת הודעות שנאה.
אורנה רחוקה מלהיות תמימה. כבר שנים היא חווה שנאה כלפיה, נוסח "מה נשאר מהמוח שלך אחרי שנים שהשביס לוחץ?" ואיחולי "אנשים כמוך... צריך להוציא להורג, בוגדת מסריחה". היא מכירה היטב גם את התגובות לאזכורים של סמוטריץ' וסטרוק, בנוסח "אוכלי מוות" ו"מפקירי חטופים להיאנס ולהירצח". אבל אפילו היא נדהמה מהציוצים נגד החייל, נוסח "דמייני רגע שהוא ערבי ותביני איך אנחנו מרגישים כלפיו". זו שנאה חשוכת מרפא.
עוד כתבות בנושא
שמעתי פעם סיפור משפי פז, שהגיעה מהשמאל האידאולוגי הרדיקלי, וכיום נלחמת בהשתלטות המסתננים הלא־חוקיים על דרום תל־אביב. פעם היא ראתה את אחת הפעילות המקומיות הולכת יד ביד עם ילד ממשפחת מסתננים. מה את עושה? שאלה. מסכן, ענתה לה הפעילה, הוא נפל וקיבל מכה, אני לוקחת אותו למרפאה. שפי הייתה בהלם. בשמאל שהיא מגיעה ממנו, היא הסבירה, האידאולוגיה לא עושה הנחות לגיל או לנסיבות; אויב הוא אויב.
צריך לומר ביושר שלא רק השמאל חוטא בכך. השבוע, אחרי שכוח לוחמים ירה במכונית שניסתה לדרוס אותו, נהרג הנהג הפלסטיני, אבל גם אשתו ושני ילדיו. אלישע ירד, פעיל ימין ונער גבעות מוכר, הגיב: "מדובר במשפחת מחבלים שחוסלה כמעט בשלמותה. אב, אם, ושני ילדים בני 5 ו־7. שמח לראות שצה"ל מגבה את לוחמיו שחיסלו את מי שהיה צריך בעת שחשו בסכנה".
גם כאן השנאה מעבירה את הכותב על דעתו. אפילו אם החיילים פעלו נכון, וזו אפשרות ריאלית, התוצאה היא אסון אנושי. האשמה במקרה הזה תרבוץ על האב המחבל, ועדיין זו טרגדיה. אנחנו לא במשימת "חיסול משפחת טרור" – כאילו יש מושג כזה – כולל ילדים קטנים, שהיה צריך "לחסל". רק שנאה יכולה לטשטש את האמת הפשוטה הזו.
עוד כתבות בנושא
לכאורה השנאה מנטרלת את מושאה מאנושיותו. מבחינת השמאל נתניהו ואוריך, סטרוק וסמוטריץ', אינם בני אדם שמצוקתם מעוררת אמפתיה טבעית, אלא מפלצות בקבוצת אויב. אבל האמת הפוכה. שנאה חסרת מעצורים שכזו היא כמו חור שנפער בנפשו של השונא, ודרכו מחלחלת החוצה אנושיותו שלו, עד שלא נותר דבר מלבד פתולוגיה. גילויי השנאה שחווינו השבוע מעידים עד כמה השנאה היא מחלה אוטו־אימונית; מי שלא ייזהר בה יגלה שההרס שלה, יותר מכול, הוא עצמי.