"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק", כתב הראי"ה, ולא שיער בנפשו איזו השפעה עצומה ומרחיקת לכת תהא לדבריו. דורות של מחנכים גידלו אוכלוסיית מגזר שלם לשמוע דיבתה, להעביר על מידותיה, למחול ולבלוע. הרב קוק זצ"ל, שידע להתבטא בחריפות לא פעם, הונצח דרך מידת הסובלנות הראויה כל כך, ובצדק - אלא שברבות השנים נחצו קו אדום אחרי קו אדום בעניינים שהשתיקה כבר לא יפה להם. אלה שאינם קובלים נכבלו בכבלי הרשעה והשאירו לה לבדה את הבמה כולה. במקום שבו לא הצליחו להוסיף אור הלך וגדל החושך, והלקאת נבחרי ציבור הפכה לספורט לאומי. ובספורט כמו בספורט, כשצד אחד עולה לבד למגרש, הצד האחר נוחל הפסד טכני בגין היעדרות.

דמויות רשת ותקשורת קיצוניות, המתעבות את הימין בכלל ואת הימין הדתי בפרט, מרשות לעצמן לשחוט נפשות בלי חשבון ובאין מפריע; להטיל דופי ולהוציא דיבה על בסיס מצע פוליטי ותפיסה דתית. גם שנאתן גם קנאתן טרם אבדה. פעם זו ביקורת (שגויה) על שירותם הצבאי של חברי קבינט ובני משפחתם, פעם טענות בדבר אינטרסים פוליטיים או דתיים שעולים על קדושת חיי אדם. והנה נפרצו גבולות הרפש והגיעו עד לעולם בריאות הנפש ולעלילת כת הפגיעות המיניות הטקסיות שכוללת גם נבחרי ציבור. שהרי ברשת הכול מותר – גם דמם של בני משפחה שכולים ואבלים. גם רצח נפשם ובני ביתם. אין רוע שאי אפשר לבלוע.

פרשת שושנה סטרוק ז"ל, בתה של השרה אורית סטרוק, הבעירה את הרשת באש קנאית אכולת שנאה. מובילי מחאת הרפורמה הפכו פתאום מומחים לנפש האדם; מתנגדי ממשלת נתניהו התגלו כבקיאים באורחות חיי המשפחה המתנחלית והמגזר הדתי. "הכול פוזיציה", אומרים לנו זה שנים ארוכות, אבל עד כדי כך?

לאחרונה שיתף הרב ניר מנוסי הבחנה בין המושגים "אחר" ל"זולת". ה"אחר" הוא מי שאני לא רוצה שיהיה אני, ואני מזהה אותו כיריב או כאויב, הסביר תובנה שקיבל מחברו. הזולת, לעומת זאת, הוא מי שאני חפץ מאוד בקשר איתו. "אצל הימין הדתי", אמר הרב מנוסי, "האחר ברור מאוד: הערבי הוא האויב שלי ואין לי אשליות לגביו. הזולת הוא היהודי השונה ממני; החילוני, השמאלני, שאני חפץ מאוד בחיבור איתו. אצל השמאל זה הפוך. איש השמאל רוצה להיות אוניברסלי, מודרני. לצאת מהלאומיות הצרה והפרה־מודרנית, להתקדם". איש השמאל, לפי ההסבר, רואה בערבי "זולת". הוא רוצה להתחבר אליו ואף חש רגשות אשם על שגזל ממנו לכאורה את אדמתו. ה"אחר" הוא דווקא בן עמו השונה ממנו – הדתי והימני. "כמי שגדל בצפון הישן של תל־אביב", מעיד מנוסי, בנו של הפזמונאי דידי מנוסי, "הלכתי לפגישות עם פלסטינים ולא עם מתנחלים".

ההשוואה המרתקת הזאת מלמדת ש"הפוזיציה" אינה סימטרית בשום צורה. בעוד השדרה המרכזית של הציונות היהודית הישנה והטובה חונכה על חיבורים של ערבות ישראלית הדדית, קיצוניים מהצד האחר רואים בערכי הלאומיות מכשול לחיבורים עם מי שמעניין אותם באמת. מכשול לאומי בדרך לאוניברסליות, מכשול דתי בדרך לקדמה. ומכשול, כידוע, צריך להזיז מהדרך, בכל דרך.

הקיצוניים הללו עדיין לא יוצאים בכל כוחם נגד הציונות הקלאסית, אבל הם יוצאים במלוא המרץ נגד הציונות הדתית. הם אף מצליחים לסחוף אחריהם אנשי שמאל ושמאל־מרכז שמוכנים להאמין לכל רפש אפשרי, אם הוא קשור באלה שהוגדרו "אחרים". הם לא צריכים לבדוק או לחקור, מספיק להם לדעת שמדובר ביריב פוליטי, כדי להיסחף בגעש הסוער של השנאה העיוורת והבלתי מידתית.

אכן, יש פגיעות מיניות בעולם, ויש גם פגיעות בתוך המשפחה. כן, גם במגזרים דתיים. אבל לא, אין "טקסים דתיים של פגיעה מינית שכולם יודעים עליהם ומסתירים". אין שיתוף פעולה של המשטרה, אין השתקה מערכתית סביב קיום טקסים כאלה אצל נבחרי ציבור. לזה קוראים עלילה. אכן, פגיעה מינית יכולה להיות מצע פורה להפרעה נפשית – מיידית, או כזו שמתפרצת בהמשך החיים. אבל הפרעה נפשית איננה עדות לפגיעה מינית, רחוק מזה. משוואה מעוותת כזו היא עלילת דם שגובלת בחוסר אחריות קריטי כלפי מתמודדי הנפש, ומפקיעה את זכויותיהן הבסיסיות של משפחות שמתמודדות עם מחלה איומה של הבן או הבת, כפי שאיש מהמצקצקים אינו מתמודד איתה. המשפחה היא זו שמשלמת מחיר כפול בגלל היד הקלה על המקלדת של בעלי אינטרסים פוליטיים וחברתיים, חסרי אחריות וחסרי חמלה.

שלא נתבלבל, אין כאן חתירה לאמת, וגם לא דאגה כנה לנפש הפצועה של מי ששלחה יד בנפשה. הפוסלים במומם מעידים כאלף עדים על היכולת שלהם עצמם לרצוח בהינף מקלדת את הנפש של חפים מפשע. הם מלמדים איך באמת נראית מכונת רעל; איך מתנהלת אדיקות משיחית נטולת גבולות בשם הרעיון.

לתגובות: orlygogo@gmail.com