"נהר הליטני צריך להיות הגבול בינינו לבין לבנון". האמירה הזו של השר בצלאל סמוטריץ' לא נותרה בחלל ריק. בתוך שעות היא הדהדה בערוצי הטלגרם הערביים ובכלי התקשורת בביירות, כשהיא נתפסת כעדות ל"כוונות ההתפשטות" של ישראל. כשסדרת הפגזות ישראליות פגעה לאחרונה בגשרים האסטרטגיים – גשר אלקעקעיה, גשר א-זרריה, והמרכזי שבהם, גשר אל־קסמייה – נקטע הרבה יותר מאשר עורק חיים לוגיסטי המחבר את דרום לבנון לצפונה. נחשף רצף של זיכרון יהודי שנזנח לאנחות.
פעילי BDS ופעילים אנטי-ישראלים מיהרו לגנות את הפעולה. אחד מהם, זאק פוסטר, אף פרסם פוסט זועם על הרצאה שהעברתי באוניברסיטה העברית, שעסקה בזיקה ההיסטורית של יהודים לדרום לבנון. מבחינתו, עצם הדיון ההיסטורי על נוכחות יהודית בחצביא או על הליטני כגבול טבעי הוא "חטא אינטלקטואלי" המכשיר את הקרקע לכיבוש. אך דווקא הניסיון שלו להשתיק את הדיון הזה חושף עד כמה השכבות ההיסטוריות של הליטני עדיין רוחשות מתחת לפני השטח של הפוליטיקה המזרח-תיכונית.
עוד כתבות בנושא
המפלצת המיתולוגית וה"ברך" הדרמטית
הליטני, עורק החיים של לבנון, הוא נהר של 170 קילומטרים המתחיל בהרי בעלבכ וגולש דרומה דרך עמק הבקאע. שמו, לפי המיתולוגיה, נגזר מ"לוטן" - מפלצת הים הכנענית בעלת שבעת הראשים. פיתוליו העזים הזכירו לקדמונים נחש עצום, בעוד היוונים והרומים קראו לו "לאונטס" (Leontes) על שם האריות ששוטטו באזור בימי קדם.
הכי מעניין
אך הנקודה המרתקת ביותר היא "ברך הליטני": עיקול חד ודרמטי של כמעט 90 מעלות מדרום למצודת הבופור. בנקודה זו הנהר מתקרב למרחק של כ-4 קילומטרים בלבד מקו הגבול המדיני של ישראל (מצפון למטולה). כאן, בפתאומיות, הנהר פונה מערבה לעבר הים, ובמרחק נגיעה ממקורות הירדן, נחל עיון והחצבאני, הוא הופך להיות למכשול גאוגרפי בולט, ובו בעת גם לסמל תודעתי של מרחב גבול היסטורי, עוד מימי התנ"ך.
עוד כתבות בנושא
החזון של "הזקן"
מי שסבור שהדיבור על הליטני כגבול הוא המצאה של "הימין המשיחי", כדאי שיחזור לקרוא בכתביו של דוד בן־גוריון. במאמרו "גבולי ארצנו ואדמתה" משנת 1920 (שפורסם שוב בקובץ "אנחנו ושכנינו" ב-1931), כתב בן־גוריון דברים נחרצים:
"נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ... גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה, בנטיתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות... מעבר הצפוני של הר חרמון".
בן גוריון | צילום: פריץ כהן, לע"מ
בן-גוריון לא היה לבד בחלומו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, התנועה הציונית בראשות חיים ויצמן הציעה רשמית לכלול את הליטני בגבולות הבית הלאומי. הנשיא האמריקני וודרו וילסון נטה לתמוך, אך המדיניות הבריטית, בראשות דייוויד לויד ג'ורג', דבקה בנוסח המקראי המצמצם "מדן ועד באר שבע". כך נולד ב-1923 הסכם פולה-ניוקומב, שקיבע את הגבול מדרום לנהר והותיר את הליטני כ"פצע פתוח" בתכנון הציוני.
עוד כתבות בנושא
הנהר שבמשנה ו"חאן אל-יהוד"
אך התפיסה שהליטני הוא חלק מארץ ישראל עתיקה בהרבה מהציונות המדינית. המשנה במסכת שביעית (ו, א) מגדירה את הגבול של עולי מצרים כ"מכזיב ועד הנהר ועד אמנה". זיהוי "הנהר" עם הליטני מלווה את פרשנות ההלכה במשך מאות שנים. השם הערבי "קסמייה" (מהשורש ק.ס.מ - לחלק) אינו מקרי; הוא מעיד על תפקידו כמפריד הטבעי בין הגליל הלבנוני להרי הלבנון.
בסביבות שנת 1600 (ש"ס), נשלחה שאלה למקובל רבי משה גלאנטי על קרקעות יהודים שנמצאות "מהנהר קאסומיה להלן לצד צידון", והדיון נסב סביב הלכות שמיטה. גם המהרי"ט (רבי יוסף מטראני) קובע בבירור בדיון על גבולות הארץ: "פה צידון לעולם החזיקו בה שהיא חוצה לארץ, מן הנחל הנקרא בערבית וואדי אלקסומיא".
הנוכחות היהודית לא הייתה רק על דפי השו"ת. מפות בריטיות עתיקות מציינות סמוך לגשר אל-קסימיה את "חאן אל-יהוד" (אכסניית היהודים) ואת "בורג' אל-יהוד" (מצודת היהודים). הגאוגרף אברהם ברוור ציין בספרו "הארץ" (1929) כי יהודי חצביה הסמוכה ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהארץ, ונהגו לקבור את מתיהם בבקעת עיון מתוך אמונה שזו "אדמת ארץ ישראל" הקדושה.
עוד כתבות בנושא
חזון המים והמציאות שקרסה
גם לאחר שרטוט הגבולות המודרניים, החזון הציוני לא זנח את הנהר. המהנדס שמחה בלאס, אבי "המוביל הארצי", שרטט בשנות ה-40 תוכניות נועזות להזרמת 300 מיליון מ"ק ממי הליטני להשקיית הנגב הצחיח. בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (1944) מופיעים תרשימים שבהם הליטני הוא עמוד השדרה של משק המים היהודי.
עוד כתבות בנושא
כיום, כשישראל פוגעת בגשר אל־קסמייה, עלינו להבין שאין זו רק פעולה צבאית נגד ארגון טרור. זהו רגע שבו האסטרטגיה המבצעית חוזרת ופוגשת, בלית ברירה, “בעל כורחנו”, את הגאוגרפיה המקראית ואת החזון הציוני המוקדם. הליטני מעולם לא היה רק "נהר בלבנון". הוא היה, ועודנו, קו שבר שבו הזיכרון היהודי והריבונות הישראלית ממשיכים להתכתב. הגשר הפיזי אולי קרס תחת כובד המלחמה, אך הזיכרון שהוא נושא עמו – מחאן אל-יהוד ועד לשולחן הממשלה – מסרב לשקוע.