דיפלומטית ממדינה רחוקה התקשרה אליי: "אני במסע להכרת החברה הישראלית, ואמרו לי שכדאי לפגוש אותך". היא סיפרה לי ששאלה לאילו קבוצות חברתיות תהיה השפעה גדולה על עתיד ישראל, וקיבלה שוב ושוב אותה תשובה: החרדים והציונות הדתית. "למה החרדים – אני מבינה", היא אמרה, "בגלל הדמוגרפיה שלהם. אבל למה הציונות הדתית?"
למה באמת? תחילת תשובה אפשר אולי למצוא בנאום הבא: "הנביא עמוס אומר: 'אריה שאג – מי לא יירא?'... אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה. נעמוד כאיש אחד בלב אחד ובעזרת השם נבטיח את נצח ישראל". מי לדעתכם אמר את המילים המרוממות הללו? מזכ"ל בני עקיבא בפני ועידת התנועה? ראש מועצת יש"ע בנאום בקדומים? הרב דרוקמן המנוח בפני תלמידיו? לא ולא; במילים הללו סיים בנימין נתניהו את נאומו הראשון בפתיחת מבצע "שאגת הארי". זהו סגנונו הקבוע של נתניהו. בפני עצרת האו"ם הכריז כי "לפני אלפי שנים העמיד משה בפני בני ישראל את הבחירה בין ברכה לקללה, על סף הארץ המובטחת"; הזכיר את הפסוק "נצח ישראל לא ישקר"; וחתם בקריאה לעם ישראל ולחייליו: "חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ה' א־לוהיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך".
| צילום: איור: תחיה קוטלרוב
מנהיגים ישראלים לא דיברו כך בעבר. הרב יונתן זקס נהג לספר על האכזבה שחש בטקס חנוכת בית המשפט העליון בירושלים בתשנ"ב (1992). כל בכירי המדינה נאמו שם, אמר הרב זקס, ואיש מהם לא הזכיר שום מקור יהודי, שום פסוק מתבקש, למשל: "ציון במשפט תיפדה". נתניהו הוא שהביא לפוליטיקה הישראלית את הסגנון הדתי־לאומי הזה – והוא יודע למה. בעקבותיו אימצו אותו רבים. אפילו יאיר לפיד אמר לאחרונה (לאתר "כיפה"): "הציונות מבוססת על התנ"ך... ארץ ישראל השלמה והגדולה והרחבה, כמה שאפשר בגבולות הביטחון הישראלי ושיקולי המדיניות". כאן אפשר למצוא לדעתי קצה חוט להשפעה הגדולה שיש היום לציבור הדתי־לאומי: הציונות הדתית מצליחה היום להעניק ניסוח שיטתי לאידאולוגיה הפופולרית ביותר בישראל וגם להתמסר להגשמתה.
הכי מעניין
האידאולוגיה השלטת בישראל בשלושים שנותיה הראשונות הייתה חלוציות סוציאליסטית. עם ירידת השמאל מהשלטון הוא החליף אותה באידאולוגיה אחרת, שאת תמציתה המעשית ניסח יהונתן גפן בשיר שכתב לדויד ברוזה: "יהיה טוב – רק תצאו מהשטחים". מה האידאולוגיה שהציב הימין כנגד פולחן השלום והוויתורים? לתלמידי ז'בוטינסקי הייתה תשובה מוכנה: "קיר הברזל". כבר ב־1923 ניסח מנהיגם את הגישה המוצקה הזו כלפי הערבים: לא יקום כאן שלום מתוך פיוס וויתורים, אלא רק מתוך כוח נחוש ובלתי מתפשר. זו אידאולוגיה ברורה וצודקת, אבל קפוצה ומצומקת ולא מלהיבה. אין בה שום דגל שאפשר לערוג אליו מלבד עצם השרידה. מנחם בגין, שהיה אדם מסורתי ומאמין, הוסיף לה את הפנייה לה' א־לוהי ישראל, וכבש כך את ליבם של הישראלים. בנימין נתניהו, שבחייו הפרטיים אינו מסורתי כבגין, ליטש בנאומיו את האידאולוגיה הזו, עד שהפכה דומה יותר ויותר לסיסמה הדתית־לאומית: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל. לא סתם מקפיד נתניהו להקיף את עצמו בחובשי כיפה סרוגה: זו השפה שבעזרתה הוא מְתקשר בהצלחה רבה עם המיינסטרים הישראלי.
ניסוח עממי לאידאולוגיה החדשה של הימין, שהפכה כמעט לקונצנזוס, אפשר למצוא בשיר הפופולרי "הקדוש ברוך הוא שומר עלינו, אז מי יכול עלינו – כי אין לנו עוד מדינה". המעמד המיוחד שיש היום לציונות הדתית במדינת ישראל נובע לדעתי מהנקודה הזו: רק היא מצליחה להרחיב את המשפט הזה לכדי אידאולוגיה שיטתית. מי יכול לקשר בין הקדוש ברוך הוא לבין המדינה באופן רעיוני? לא החילונים הרדיקלים שכופרים בו ולא החרדים שבועטים בה. המסורתיים היו יכולים לעשות זאת, אך הם אינם נוטים לניסוחים אידאולוגיים (וזה לאו דווקא לגנותם). נשארה רק הציונות הדתית.
לפחות מאז ההתנתקות אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כקורבנות, כמיעוט זעיר ומודר. הלך הרוח הזה קפא בזמן לפני עשרים שנה, והוא מנותק מהמציאות הישראלית הממשית. ראיה אחת היא מספר חברי הכנסת הסרוגים: למגזר שמייצג עשירית מהאוכלוסייה יש כשלושים חברי כנסת בשבע מפלגות. בכנסת אפשר למצוא עוד ראיה מסוג שונה לגמרי לתדמית החיובית של הסרוגים במדינת ישראל של תשפ"ו: מכל כיסויי הראש האפשריים בחר חבר הכנסת והרב הרפורמי גלעד קריב לחבוש דווקא כיפה סרוגה. חיקוי הוא המחמאה הכנה ביותר.
כאשר מחנה המרכז־שמאל מאמץ את כל כוחותיו בניסיון להפיל את נתניהו, את מי הוא מעמיד בראשו? את נפתלי בנט, חובש כיפה סרוגה, לשעבר מדריך בסניף כרמל של בני עקיבא, מנכ"ל מועצת יש"ע וראש מפלגת "הבית היהודי". גם אני כועס על בנט, שקיבל את הקול שלי בבחירות ואז לקח אותו לקואליציה שהבטיח שלא יקים. אך התמרון הפוליטי המכוער הזה אינו מוחק את העובדה שמדובר בבוגר מובהק של הציונות הדתית – ושהוא כרגע המועמד הריאלי היחיד שהאופוזיציה מצליחה להציב במרוץ לראשות הממשלה.
הציונות הדתית מיוצגת בכנסת, בממשלה ואפילו בבית המשפט העליון, הרבה מעל חלקה היחסי באוכלוסייה. זה נכון גם לעולם התקשורת. העיתונאי הפופולרי ביותר בישראל הוא עמית סגל; עורכיהם המצליחים של שני העיתונים הגדולים בישראל הם דתיים, שגרים באותו קילומטר מרובע במודיעין. ומה עם צה"ל? פעמים רבות אומרים לי במרירות: "אנחנו טובים רק בשביל למות בקרב, אבל לא בשביל לשבת במטכ"ל" – ושוכחים שבמטכ"ל יושבים היום ארבעה אלופים דתיים. ועוד לא דיברנו על השב"כ.
לא כולם אוהבים אותנו, אך האהדה לציונות הדתית מקיפה מעגלים רחבים בחברה הישראלית. לפני יותר מעשור שאלה פרופ' תמר הרמן במחקר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה: "האם אתה מרגיש חלק מהציבור הציוני־דתי?" כ־29 אחוזים מהיהודים בישראל ענו בחיוב. כיוון שמקובל לומר שרק עשרה אחוזים מהיהודים בישראל שייכים לציונות הדתית, ערכה פרופ' הרמן סקר נוסף, ובו ניסחה את השאלה באופן מחמיר יותר, ומחקה ממנה את המילה האהודה "ציוני": "האם אתה שייך למגזר הדתי־לאומי לפי אורח החיים שלך וגם השקפותיך?" על הנוסח הזה השיבו בחיוב 22 אחוזים – עדיין הרבה יותר מאלו שעלו לביריה עם בני עקיבא בשבט הרא"ה.
העובדות הללו מכתיבות לדעתי שלושה לקחים שראוי לנו הסרוגים ללמוד. ראשית, אנחנו רחוקים מלהיות מיעוט נרדף, ולכן מוטלת עלינו האחריות שיש למובילים ומופקעות מאיתנו פריבילגיות המיעוט. איננו יכולים להתבצר באינטרסים המגזריים שלנו: אסור לנו לדרוש מהפוליטיקאים שלנו קודם כול הנחות בשכר הלימוד באולפנות. שנית, איננו יכולים גם להישאר לכודים בעלבונות העבר ובטראומות היסטוריות. משפטים כמו "אם לא ניכנע לחרדים בנושא הגיוס הם יעברו לשמאל" שייכים לעבר ולא להווה ולעתיד. מפלגות השמאל קיבלו בבחירות האחרונות רק ארבעה מנדטים. אפילו יאיר גולן הצהיר באחרונה בשיחה עם תומכיו שהוא מפסיק להשתמש במילה "שמאל". כבר כמעט שאין שמאל בישראל – והגיע הזמן להפסיק לפחד מרוח הרפאים של שלטונו ולהתחיל לעשות מה שנכון.
עוד כתבות בנושא
יש גם לקח שלישי שכדאי לקחת ללב. פרופ' ליאו שטראוס נחשב לאחד מבכירי העוסקים בפילוסופיה מדינית במאה ה־20. בנעוריו למד בבית הספר הגרמני את אפלטון, ואז החליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: לבלות את חייו בקריאת הפילוסוף אפלטון ובגידול ארנבונים, ולהתפרנס בתור דוור כפרי. בסופו של דבר, מתוך שלוש המשימות הללו התמקד למזלנו בעיקר בפילוסופיה. הוא היה יהודי לא דתי, אך בהרצאה שנשא ב־1962, "מדוע אנו נשארים יהודים?", העלה טיעון פרובוקטיבי בנוגע לעתידה של הציונות: "אי אפשר להבין את היהדות כתרבות. יש ריקודי עם וקומזיצים וכיוצא בזה, אבל אי אפשר לחיות על זה. התוכן המהותי אינו תרבות, אלא התגלות א־לוהית. לפיכך הפתרון העקיב, הברור, היחידי, הוא זה שנוטש, זה שחורג אל מעבר לציונות התרבותית, ונעשה בבירור לציונות דתית. חזרה אל האמונה היהודית, אל אמונת אבותינו".
האם שטראוס צדק? אינני יודע, ובעיניי הקביעה שלו מאתגרת יותר משהיא מחמיאה. כי שטראוס לא דיבר על אידאולוגיה לאומית המשתמשת במונחים דתיים, אלא על זרם דתי. הציונות הדתית היא גם זה וגם זה, אלא שסדר העדיפויות הערכי שלנו התהפך: האידאולוגיה שלנו כל כך פופולרית, עד ששכחנו שהיא אמורה להיות נובעת מגישה דתית, מאופן מסוים של עמידה מול בורא העולם, מהגות תורנית ומהתנסות דתית כנה וייחודית. אנחנו חייבים לחזור ולהדגיש את השורש הדתי העמוק של השקפת העולם שלנו. רק כך נוכל לענות לחברה הישראלית לאורך זמן תשובות של אמת לשאלות החשובות של קיומנו. וחשוב מזה: רק כך נוכל לענות תשובות כאלה לשאלותיו הנוקבות של הקדוש ברוך הוא עצמו.