ביום השני של ראש השנה האחרון יצאתי להתפלל מנחה בשעת דמדומים. בית הכנסת שליד הבית שלנו הוא קטן מאוד וישן מאוד ויש בו ריח כזה ספציפי, ולפעמים כשהוא מתמלא עד אפס מקום, פותחים את החלונות הגדולים שפונים לרחוב וחלק מהמתפללים עומדים על המדרכה. גם אני, בתפילת המנחה ההיא לא הצלחתי למצוא מקום בפנים אז עמדתי עם המחזור בחוץ והסתכלתי על השמיים המרגשים של השנה החדשה.

כשנגמרה התפילה, בחור אחד שאני לא מכיר אבל כן מזהה מהשכונה, אסף את הסידורים מכל המתפללים שעמדו בחוץ וגם ממספר המתפללות הקטן שנעמדו בפינה הרחוקה של הסמטה. וככה, הוא נכנס עם הערמה הגבוהה של הסידורים לבית הכנסת, הניח אותם על המדף, יצא ונפנה ללכת לדרכו. אבל אז מאי שם ניגשה אליו בחורה אחת שככל הנראה האריכה בתפילתה, הושיטה לו את הסידור שלה וביקשה ממנו, אם לא אכפת לו כמובן, להכניס את הסידור פנימה לתוך עזרת הגברים. הוא כמובן הסכים וחייך אליה חיוך מבויש, ולקח את הסידור והבחורה חיכתה לו בחוץ וכשיצא, הודתה לו בנימוס. ואני עמדתי שם ותוך כדי שמלמלתי עלינו לשבח ראיתי את ההתרחשות הזו והיה נדמה לי שברגע הקטנטן הזה היה בין הבחור והבחורה היה קצת יותר. משהו במבט של שניהם היה נבוך מהרגיל, בוחן מהרגיל, אינטימי יותר. חשבתי שיכול להיות שאני סתם מדמיין ובאמת כעבור רגע, הבחור הלך לדרכו, הבחורה לדרכה ואני לדרכי.

בשבת שאחרי כן שוב מצאתי את עצמי עומד בסמטה בתפילת ליל שבת מחוץ לבית הכנסת המלא עד אפס מקום. ושוב בסוף התפילה הבחור ההוא מהשכונה אסף את הסידורים ולמרבה הפלא שוב ניגשה אליו מאי שם הבחורה ההיא שככל הנראה מאריכה בתפילתה דרך קבע והניחה את הסידור שלה בראש הערמה שלו והוא חייך אליה ואמר לה בשקט, את יכולה לחכות לי פה רגע, אני רק מכניס את הסידורים. והבחורה חשבה שנייה ואמרה לו שהזמינו אותה לסעודה ברחביה והיא קצת ממהרת. אז הבחור אמר לה, אה, אוקיי. אני גם הולך לרחביה, אכפת לך שאני אלווה אותך? והבחורה קצת הסמיקה ואמרה לו, אה מעולה. בטח. סבבה. אני מחכה. הבחור נכנס עם הסידורים לבית הכנסת ויצא די מהר, ויישר את החולצה הלבנה שלו שקצת התקמטה ואמר לבחורה, יאללה, לטס גואו. אבל היה די ברור שהוא לא מדבר אנגלית ביום־יום, והבחורה חזרה אחריו ואמרה, יאללה, לטס גואו. ואז הוא שאל בהיסוס מה, רגע, אבל מה השם שלך. והבחורה אמרה, יערה. הבחור הנהן ואמר שבת שלום יערה, אני שמואל. שמוליק. אבל גם שמואל זה סבבה. וככה שמואל ויערה נפנו ללכת ואני עקבתי אחריהם עד שנעלמו לי מהעין.

באחד הערבים של חנוכה ראיתי את שמואל ויערה בקפה הפינתי בשוק מחנה יהודה הסגור. הם ישבו קרובים ושתו וצחקו ושמואל הראה ליערה משהו בפלאפון שלו והם פשוט התגלגלו מצחוק ואני הסתכלתי עליהם והתרגשתי והרגשתי שיש לי איזה חלק קטן בזוגיות הנחמדה והרומנטית הזו פה באמצע השוק.

שבועיים אחר כך, באיזה בוקר שמשי וקר, חזרתי הביתה אחרי שפיזרתי את הילדים במוסדות. חניתי יחסית רחוק וצעדתי במעלה הרחוב. מאחוריי שמעתי קול מוכר, די חזק. הסתובבתי וראיתי את שמואל מחזיק את הטלפון שלו והוא נראה קצת נסער וקצת מבולבל וקצת מוטרד והלך בצעדים מהירים כאלה ואחרי דקה עקף אותי. הדבר היחידי שהספקתי לשמוע אותו אומר הוא, אבל יערה, תקשיבי רגע. תקשיבי. לא. אני לא מתרץ תירוצים. אני באמת אומר לך ש... לא, לא. אבל תקשיבי רגע יערה. תקשיבי... וככה עם שבריר השיחה הזה נשארתי. באותו יום בערב ראיתי את שמואל עומד ומתפלל מנחה מחוץ לבית הכנסת שלנו. הוא נראה קצת שבור והמבט שלו היה מעט תשוש, ובסוף התפילה הוא הלך מהר מבלי לאסוף את הסידורים מהמתפללים שעמדו בסמטה. היה לי די ברור שמשהו לא טוב קרה בינו לבין יערה והצטערתי.

בשבת האחרונה קמתי מאוחר והלכתי עם עקיבא להתפלל בבית הכנסת של חב״ד, המרוחק יותר. כשנכנסנו והתיישבנו הרגשנו איזו תכונה באוויר, וראינו הרבה פרצופים לא מוכרים. שניאור הגבאי ניגש אליי ושאל אם אכפת לי לשבת במקום אחר, פשוט יש שבת חתן ובספסל הזה הוא רוצה להושיב את הדודים של הכלה. ואני כמובן הסכמתי ושאלתי את שניאור מי החתן, ושניאור חיפש אותו רגע בעיניים ואז הצביע על שמואל ואמר, זה. ואני התלהבתי, ושניאור לא הבין למה, ואז, בחצי עין ראיתי את שמואל לוקח סידור לבן, ניגש לדלת הכניסה לבית הכנסת ונותן אותו ליערה. איזה נס, ישתבח. משהו במבט של שניהם היה נבוך מהרגיל, בוחן מהרגיל, אינטימי יותר. חשבתי שיכול להיות שאני סתם מדמיין ובאמת כעבור רגע, הבחור הלך לדרכו, הבחורה לדרכה ואני לדרכי